![]()
אוהד אזרחי. שאלת השייכות לזרם לא מעניינת אותיבשנות ה-60 של המאה ה-20, כ-300 שנה אחרי היווסדה, תנועת החסידות וההשכלה נפגשו למפגש בלתי צפוי. יחסיה של החסידות וההשכלה מתחילים עוד בימיה הראשונים של התנועה הדתית המהפכנית, שבמידה מסוימת התפתחה לנוכח מגמות של השכלה מדעית מצד אחד ולמדנות דתית מנותקת מנגד.
אבל בחסידות התפתחו מגוון של גישות חסידיות, וחרף ההווי הכללי שלה והעדפתה את חוויית הדבקות על פני שעשועי הפלפול הלמדני, היו גם כאלה שהיו יותר שכלתניות מאחרות, ביקורתיות ומפוכחות, כגון חב"ד או גזע החצרות של חסידות פשיסחא החריפה (קוצק, איזביצ'א, גור).
כך למשל, ר' בונים מפשיסחא, רבו של ר' מנחם מנדל מקוצק, למד רוקחות בגרמניה ואף עבד בתחום. בתחילת המאה ה-20 היו גם עילויים חסידים שנועדו לגדולות אשר "חצו את הקווים" ויצאו לרכוש השכלה מדעית או רוחנית, כגון מנחם מנדל שניאורסון (שחצה בחזרה ונהיה לימים ל"מלך המשיח"), מרדכי מרטין בובר או אברהם יהושע השל.
אלא שהפעם המפגש התקיים בעולם החדש, אחרי מלחמת העולם השנייה, בקמפוסים של ארצות הברית, כששני חסידי חב"ד, שלמה קרליבך וזלמן שחטר, יצאו מבית האדמו"ר השישי של חב"ד בברוקלין בשליחות להחזיר את הצעירים היהודים החילונים אל חיקה של תורה. הם היו – תתפלאו לגלות – השליחים הראשונים של חב"ד.
בעיני הסטודנטים היהודים הצעירים בארצות הברית, בני דור הבייבי-בום (אותו דור שנולד עם סיום המלחמה ולא הכיר דבר למעט הפוסט-טראומה), הדת היהודית הצטיירה כלא רלוונטית לחייהם ולזהות שאותה ביקשו לכונן. מצד אחד, הם התנגדו למסורות הדתיות של המערב, שנתפסו בעיניהם כערש השחיתות והרוע, וכן, ביקשו להתנער מן המשקל הכבד של "הגלות" ושל שואת אירופה; אבל מצד שני, הם גם נלחמו באתוס החילוני הליברלי, שלדעתם הוביל לאימפריאליזם קפיטליסטי חומרני.
באופן טבעי, הם נשאו עיניהם אל תורות המזרח, אל ה"אחר", אל האוריינט, ה"טהור" וה"תמים" וה"לא נגוע" בשחיתויות של המערב (מבט אוריינטליסטי קלאסי, אבל בשנות ה-60 עוד היה מותר למעוד בזה). הם חיפשו רוחניות ואסתטיקה חדשה ושונה ממה שהם הכירו. הדוגמה המפורסמת של להקת הביטלס שעברה לגור באשרם ברישיקש (וג'ורג' הריסון אף המיר את דתו להינדואיזם) מייצגת את הלך הרוח של הדור הזה. כשהאדמו"ר בברוקלין הבין שהצעירים היהודים בקמפוסים מחפשים את הרוח, הוא מיהר לשלוח אליהם את שלמה וזלמן, שיידעו את הצעירים שהחסידות היא בכל זאת רלוונטית להם.
אלא שבמקום שהשליחים יחזירו את הסטודנטים הרוחניקים בתשובה, קרה דבר לא צפוי. דווקא השליחים הם אלה שגילו עולמות חדשים, חשיבה עמוקה ותפיסת עולם מהפכנית ומרגשת ואמיצה, אמונה בטוב שבאדם, תום משיחי של דור שהאמין, במידה לא מבוטלת של צדק, שהוא עומד לשנות את העולם. המפגש של תפיסת העולם הזאת עם החסידות יצר לימים זרם חדש לחלוטין, שאכן ענה לצרכים הנפשיים של רבים מן הצעירים היהודים. וכך קרה ששלמה קרליבך וזלמן שחטר, איש איש בדרכו, הנביעו זרם חדש של ניאו-חסידות, כזו שמתאפיינת לרוב בפתיחות רעיונית ואסתטית ואיננה תמיד נותרת מחויבת למערכת החוקים ההלכתית (קרליבך בסופו של דבר נותר מחויב להלכה, לפחות כלפי חוץ ובאופן רשמי, ואילו שחטר ביקש לשנות את ההלכה ויצר את תנועת ההתחדשות היהודית (Jewish Renewal Movement).
מבחינה רעיונית, בגישות שהתפתחו סביב ר' זלמן ור' שלמה, קיימת נכונות ללמוד גם תורות רוחניות משלל מסורות העולם, ממזרח וממערב (כמו למשל בודהיזם, שמניזם ואנתרופוסופיה), ויש הזדהות אידיאולוגית עם גישות אלטרנטיביות, סביבתיות, חינוכיות ובריאותיות. מבחינה אסתטית, קיימת פתיחות בלבוש יצירתי וססגוני, לעתים אדמתי, או בעיצוב מחודש של תשמישי הקודש, וכן במוזיקה – אופי הניגונים וכדומה.
מעניין לראות שצורה זו של ניאו-חסידות התפתחה לימים גם היא לכיוונים שונים, שההבחנה המקובלת בין נציים ליוניים יפה להם. בהתאמה סטריאוטיפית משהו, אפשר לומר שהנציים בימינו הם נוער הגבעות הגזעני והאלים, והיוניים הם חסידי משפחת הריינבו שוחרי השלום והאחווה הכלל עולמית. הסוציולוג שלמה פישר מצביע על כך שאת משנתו האלימה של הרב יצחק גינזבורג, למשל, אי אפשר להבין בלי ההקשר הניאו-חסידי של תרבות הנגד בסיקסטיז.
נצר אקטיביסטי
כל ההקדמה הזו לא נועדה אלא להציג את אחת הדמויות המעניינות שפעלה בשני צדי המחנה הניאו-חסידי בישראל בשלושת העשורים האחרונים: רבי אוהד אזרחי (48), שכיום ממעט להשתמש בכינוי רבי, ועל כך מיד. לאחר שפרש מן האורתודוקסיה (גם על כך מיד), אזרחי הוסמך כרבי בארצות הברית על ידי רבי זלמן שחטר-שלומי (שלימים הוסיף את שמו השלישי כדי לרכך את משמעות השם שחטר, ובעברית "השוחט"), מייסדה של ה-Jewish Renewal Movement.
בשונה ממי שהסמיך אותו, אזרחי ישראלי מאוד; הוא אמון על המציאות החברתית והפוליטית שלנו ושקוע בה, "בתוך עמו הוא יושב". הוא גדל כנער אתאיסט סוציאליסט מהקריות, דור שביעי בארץ (נצר למשפחת עב"ו, מקובלים אקטיבסטים מצפת, במילותיו), שהתגלגל מאז במספר לא מבוטל של "מגזרים" בחברה הישראלית: הוא היה ילד טבע במדרשת שדה בוקר; הצטרף לחסידות בעלז; היה ממקימי בת-עין ויד ימינו של יצחק גינזבורג; תלמידו ובן טיפוחיו של הרב שג"ר; סטודנט למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית; ולבסוף רבי אלטרנטיבי שמלמד "שמניזם עברי" ו"מיניות קדושה" על פי פירושיו הרדיקליים לתורת הקבלה.
![]()
בגילוי נאות אציין שאני מכיר את אוהד באופן אישי והוא אחד המורים המעניינים שזכיתי להכיר בארץ. לימים, דרכי הובילה לנתיבים שונים, אבל אני עדיין אוהב אותו ומאוד מעריך את מפעלו.
אזרחי ממשיך ללמוד גם היום עם מורים נוספים, כגון זן-מאסטר רושי ברני גלסמן, שמנחה עמו ריטריטים של מדיטציות בין-דתיות במחנה ההשמדה אוושויץ-בירקנאו מדי שנה זה 13 שנה, או דיוויד דיידה (Deida) המוערך, שאיתו הוא תר וחוקר את תורת המיניות הקדושה. הוא אפילו קיבל פעם הזמנה לפגישה וברכה אישית מהמורה של המורה של דיידה, גורו אדידה סמראג' מאיי פיג'י.
הוא גם מקיים קשר רציף עם קהילות אקספרמנטליות בעולם, כמו קהילת Tamera בפורטוגל (שחיה כקהילה פוליגמית) או קהילות של שמאנים אינדיאנים בארצות הברית. אם השמות הללו לא אומרים לכם הרבה, אני ממליץ לעשות עליהם חיפוש בגוגל. מדובר במורים מכובדים בעלי שם עולמי, אם כי גם הם, מן הסתם, לא בלתי שנויים במחלוקת.
בשנת 2000 הקים את הישיבה-אשרם (שניהם במלעיל) במצוקי דרגות, וממנה נולדה "קהילת המקום" האקספרמנטלית, שחיה יחד במדבר יהודה כחמש שנים, עד שהתפרקה. בשנת 2011 יזם וייסד עם חלק מעמיתיו את "נביעה – האקדמיה העברית של הרוח האוניברסלית", וכיום הוא חי בקיבוץ בית אורן שבכרמל עם אשתו דון-שרי-אזרחי.
מטרים את זמנו
לפני כחודש אזרחי הוציא לאור ספר חדש ששמו "חגיגה", המאגד מאמרים ודברי הגות על הלוח העברי ומשמעות חגי ישראל, ובמידה מסוימת, מקיף נתח משמעותי מן המשנה הרוחנית שלו בשנים האחרונות, שכן החגים – כמו בכל תרבות – הם מנגנון לארגון של מידע. ב"חגיגה" אזרחי מתגלה שוב כאחד המורים המפתיעים והיותר שנויים במחלוקת שפועלים ומלמדים במרחב התורני-רוחני של ישראל בשני העשורים האחרונים, ולכן קשה למקם את הפרשנות שלו על קשת הז'אנרים המקובלת.
זהו שילוב בין מחשבות קלילות עם הגות מורכבת ועמוקה, משחקים מדרשיים ותאוריות של מדעי הרוח; שילוב מרענן של שכל ולב, מזרח ומערב, בשפה שווה לכל נפש. אם לצטט את הכריכה האחורית, מדובר ב"התבוננות פנימית המטרימה את זמנה" (ד"ר שלי גולדברג) או ב"הגות ניאו-קבלית שבונה נדבך הכרחי בתרבות היהודית" (דב אלבוים), או ב"שילוב של תלמיד חכם אמיתי ומקובל, יחד עם יצירתיות נועזת ורעננה" (ד"ר תומר פרסיקו). גם אני ממליץ על הספר באופן אישי (אם זה לא היה ברור עד כה)." בהבדל אולי מיונתן רטוש והכנענים – אינני קורא למחיקת התרבות היהודית, אלא להבנה שהיא מציגה תמונה חלקית בלבד של המסורת הרוחנית שלנו; שהיא תופעה בתוך העבריות, ולא להפך. אינני מתרפק על עבר שהיה כאילו מושלם. לעבריות אין דוֹגמה. זוהי גישה פתוחה אל הרוח "
בפרקים הראשונים של הספר, אזרחי מתאר את המסע הלימודי של חייו, כמחפש עיקש שאינו מוכן להתפשר על האמת שהוא מבקש, או כדבריו, "כנחש שמשיל את עורו ומעז להיוולד כל פעם מחדש" (כשהוא נזכר בפעם שישב מעל המעיין בבת-עין וראה נחש משיל את עורו לנגד עיניו ממש). מסעותיו הרוחניים הובילו אותו למסקנה שהמסורת הרוחנית של עם ישראל הקדום איננה אותה המסורת הרוחנית שכיום אנו מכירים בתור המסורת היהודית. במילים אחרות, אומר לנו אזרחי, היהדות היא מחטף של אידיאולוגיה ספציפית אשר ניתקה אותנו מן הטבע, מן הגויים ומן הארוס.
זוהי אידיאולוגיה מונותאיסטית גזענית ואתנוצנטרית, כך הוא סבור, אשר עסוקה יותר מדי בסגולת עצמה ופחות מדי בעבודת השם יתברך, שמתאפשרת בצורה טובה יותר כשיש פלורליזם פולחני, כמו הפוליתאיזם שרווח בארץ ערב רפורמת ריכוז הפולחן של יאשיהו. אין להסיק מכך שאת היהדות יש לזרוק כאבן שאין לה הופכין, אבל יש לחלץ מתוכה את הניצוצות של המסורת העברית הקדומה, כפי שמכנה אותה אזרחי, ולהעצים ולהאדיר אותם.
רק כדי לגרות את החך, נציין למשל שלפי "חגיגה", חנוכה זה זמן של בדק בית במקדש האמיתי, שהוא על פי הפרשנות הקבלית של אזרחי האדם עצמו (פרשנות שיש לה סימוכין והדים גם במקורות), כשקודש הקודשים נמצא בלבו. הדלקת המנורה או החנוכייה מקבלת בהקשר זה משמעות שונה לחלוטין מהסיפור ה"שטחי", כך אזרחי, שאנחנו מעבירים לילדינו על מלחמה ביוונים וניצחון המעטים על הרבים.
פורים, שזה עתה חגגנו, לפי אזרחי, זהו זמן להתוודע אל ה"צל" (היונגיאני) המודחק שלנו, כי זו למעשה ההזדמנות להתחפש אליו, כלומר, באמצעותו לחפש את החופש שלו אנחנו מייחלים. אותו החופש שבוא יבוא בחג החירות של פסח, אם רק נבין לעומק ונחגוג את המשמעויות הפנימיות של החגים, על פי מסורת הרוח העברית הקדומה, ונסכים לזנוח את הנרטיבים שמנציחים את הפירוד ואת ההתנשאות בעולם. הפירושים של אזרחי נסמכים על מקורות יהודיים ומגובים ומתובלים תמיד בציטוטים מן המחשבה המעולה לדורותיה ממזרח וממערב, מן המדעים ומן האמנויות. מבחינה זו, זו אכן חגיגה.
אבל כשקוראים את "חגיגה", ובכלל, כשמתעמקים בתורותיו של אזרחי על שמניזם עברי ומיניות מקודשת ובפרשנויות הרדיקליות שלו לקבלה, עולה השאלה אם הוא עדיין משתייך לאותו הזרם שמכונה כיום הזרם הניאו-חסידי. הרי כתלמידם של גינצבורג והרב שג"ר מצד אחד ושל זלמן-שחטר-שלומי מצד שני, אין ספק שהזרם הניאו-חסידי הוא בית גידולו (למעט חסידות בעלז). מצד שני, האם הוא לא כבר מחוץ לסקאלה של הניאו-חסידות, אולי אפילו מחוץ לסקאלה של הזהות היהודית בכלל? או שמא נכון יותר להגדירו כניאו-שבתאי? או שאולי הוא פשוט "עברי", ככינויו של אברהם וכשמה של האקדמיה שלו?
גבול הניאו-חסידות
עם צאת הספר, ובתזמון עם פרויקט ה"ניאו-חסידות" של אתר המוסף, ניצלתי את ההזדמנות לברר את השאלות הללו עם אזרחי בעצמו. זו מצד אחד הזדמנות וניסיון לבדוק את הגבולות של הניאו-חסידות בישראל, בעזרת החסיד שחגג בכל החתונות, ומצד שני, זו הזדמנות לתת במה לתלמיד ומורה יצירתי שכתב ספר חדש ומומלץ לדתיים ולחילונים ולרוחניקים כאחד.
בהקדמה האישית שלך לספר אתה כותב על המסע הרוחני המפותל שלך ועל הדרכים שבהן הלכת. עברת תחנות רבות עד היום; האם אתה מרגיש שהמסע התסיים או שגם היום זו תחנה בדרך, זהות שעוד עשויה להשתנות בעתיד?
"מבחינה מסוימת, המסע יסתיים רק ביום מותי, וגם זה לא בטוח. מבחינה אחרת, כבר שנים רבות שאני הולך בדרך מסוימת, שרק מתפתחת והולכת ומעמיקה. בעצם, מאז שפרסמתי את ספרי הראשון 'הישן יתחדש והחדש יתקדש' על הקשר הארוטי של המקדש, ההיכלות ושיר השירים ב-1997, אני הולך וסולל דרך. היא מעמיקה, מתפתחת ומגיעה למחוזות חדשים, אבל זו אותה הדרך, ואני מניח שאלך בה עוד שנים רבות".
אתה טוען שהדרך העברית הקדומה הושחתה על ידי ה"יהדות", אבל את מרבית המאמרים והפירושים שלך לחגים אתה מגבה ומבסס במקורות ה"יהודיים", בטקסטים של אותה "תרבות טועה". איך האמירות האלה מתיישבות ביחד?
"הזרמים המיסטיים ביהדות ניסו להשיב לה את מה שאיבדה כשעזבה את הרוח העברית והפכה עצמה לדת רבנית. לכן, בזרמים המיסטיים ניתן למצוא אוצרות, שחלקם נעוצים היסטורית עם שורשים עמוקים בעבר הנבואי, השבטי, הקדום, וחלקם פשוט נכתבו על ידי אנשים בעלי אינטואיציה עמוקה וטובה, שראו אל נפש האדם פנימה ושאבו מאותם מקומות מהם שאבה התרבות העברית מאז ומעולם, המקורות שתמיד הינם רלוונטיים, עתיקים וטריים כאחד".
הרשה לי להקשות. בפירוש שלך לחנוכה אתה מתעמק במסורת יהודית שהתגלגלה לאורך הדורות ולפיה המקדש ההיסטורי בירושלים היה בנוי כתמונת מראה לאדם. או בפירוש לפורים אתה מציע קריאה יונגיאנית של המגילה ועבודה עם הדמויות הססגוניות שהיא מזמנת כדי לעשות עבודה פנימית משמעותית. חלק מן הקריאות הללו מבוססות על מסורות חסידיות, קבליות ותלמודיות, ומתגלגלת גם לפילוסופיות מודרניות של הוגים כיוסף שחטר, אריך פרום ועד אליך. האם זהו תוכן רוחני עברי שמבחינתך אינו עולה בקנה אחד עם המסורת של הדת היהודית? הרי חלק מנשאיה של המסורות הללו היו יהודים הלכתיים מובהקים, לא?
"ראה, בהבדל אולי מיונתן רטוש והכנענים – אינני קורא למחיקת התרבות היהודית, אלא להבנה שהיא מציגה תמונה חלקית בלבד של המסורת הרוחנית שלנו; שהיא תופעה בתוך העבריות, ולא להפך. אינני מתרפק על עבר שהיה כאילו מושלם. לעבריות אין דוֹגמה. זוהי גישה פתוחה אל הרוח, והגישה הזו עושה שימוש בכל דבר טוב שיש בנמצא. ולכן, כשיש חומרים טובים ביהדות (ובפרט במקורות המיסטיים), מה הבעיה להשתמש בהם?" היות שאני מסתובב הרבה בעולם, אני רואה שכשמנקים את המסורת היהודית מאלמנטים גזעניים ושובניסטיים ומסנטימנטליות מסורתית, ניתן לגלות בה דרכים שטובות לא רק ליהודים אלא לאדם באשר הוא אדם "
"אינני מורד. אני מברר. יש לי אהבה עמוקה לחלק מההוגים החסידיים, גם אם יש לי ביקורת עליהם. היא לא מטשטשת את ההערכה והאהבה. מצד שני, הלוואי שהיו לנו חומרים אותנטיים ממקדשי האשרה ועשתורת, או אפילו מהתיאולוגיה הפלורליסטית של המלך שלמה, שבנה את מקדש עשתורת בירושלים. היה ראוי להקשיב לתיאולוגיה שלו, ולא להאשים, כרגיל אצל השוביניסטים, את 'הנשים הגויות'. אבל יאשיהו וחבר מרעיו החוליגנים מחקו את התרבות העתיקה, ומה שנותר לנו זה לעשות עבודה ארכיאולוגית של חפירה בספרות הקיימת כדי לעמוד על המרכיבים העמוקים שלה, שלפעמים היא עצמה אינה מודעת אליהם, כשם שמחברים חסידיים לא תמיד היו מודעים אפילו לכך שהם מושפעים באופן בלתי מודע מרעיונות שבתאיים שקדמו להם אך במעט.
כל התשובות נכונות
רבי זלמן שחטר-שלומי, שהסמיך אותך לרבנות, הוא אחד מן האבות המייסדים של ה"ניאו-חסידות". האם אתה רואה עצמך כמשתייך לזרם הזה שנקרא ניאו-חסידות, או האם כבר יצאת מהסקאלה לגמרי?
"כל התשובות נכונות. מה שברור זה ששאלות של שייכות לזרם כזה או אחר לא ממש מעניינות אותי. אני שייך למין האנושי, וזה כבר הרבה".
כמורה פעיל בהוואי של הרוחניות העכשווית בישראל, האם אתה מרגיש שיש צורך במיתוג חדש של המסורת? הייתכן שכינויים כגון "שמניזם עברי" ודומיהם לא נועדו אלא להציג את התוכן המסורתי בעטיפה חדשה, למתג את המורשת היהודית בעולם של ספורמרקט רוחני, שיש בו תחרות והוא מושפע מערכי הזמן של העידן הקפיטליסטי?
"כמו עץ, גם לאדם יש שורשים. ולרוב האנשים הרוחניים בישראל יש קונפליקט עמוק עם השורשים שלהם במסורת היהודית. קונפליקט שיש בו גם אלמנט של משיכה לצד הדחייה. בעיניי, חשוב שאדם יעשה שלום עם אבותיו ואמותיו, עם הדרך של העם שאל תוכו בחרה נשמתו להגיע לעולם. לכן יש חשיבות לנו, הישראלים, להכיר את התרבות העברית ולהתייחס לחגים שלה בעומקים הפגאניים-פסיכולוגיים שלה. טוב לנו לדעת כיצד ניתן להבין אחרת את המסורת, שמוצגת לנו בדרך כלל באופן שטחי ביותר ואף מרגיז. כשאדם מוצא את השבת שלו, למשל, והופך אותה לשלו, לא של הדתיים, הוא מוצא המון שקט ושמחה. כשאדם מוצא דרך לחגוג את פסח כחג של חירות פנימית, ולא כחג של הלכות מחמירות או כמפגש משפחתי מאביס ומביך – משהו בו יוצא לחירות." הזרמים המיסטיים ביהדות ניסו להשיב לה את מה שאיבדה כשעזבה את הרוח העברית והפכה עצמה לדת רבנית. לכן, בזרמים המיסטיים ניתן למצוא אוצרות, שחלקם נעוצים היסטורית עם שורשים עמוקים בעבר הנבואי, השבטי, הקדום, וחלקם פשוט נכתבו על ידי אנשים בעלי אינטואיציה עמוקה וטובה "
"מצד שני, היות שאני מסתובב הרבה בעולם, אני רואה שכשמנקים את המסורת היהודית מאלמנטים גזעניים ושובניסטיים ומסנטימנטליות מסורתית, ניתן לגלות בה דרכים שטובות לא רק ליהודים, אלא לאדם באשר הוא אדם. יצא לי כבר לעשות קבלת שבת לשבט אינדיאני שביקש להצטרף אליי. הם קיבלו איתי את פניה הנקביים של האלוהות – השכינה – והם היו באקסטזה! יצא לי כבר לחגוג את פסח בקצה העולם (באופן המיוחד שבו אני חוגג אותו) עם קהילה שדון אשתי ואני היינו בה היהודים היחידים, אבל כוווולם התחברו לחקירה העמוקה של אותו לילה: מהי חירות אמיתית וכיצד משתחררים מהקולות המשעבדים שבתוכי. אלו הם מסרים אוניברסליים, וטוב לנו להכיר אותם ככאלה, ולא רק כמסורת יהודית המדברת למי שגדל על קניידלעך.
אילו היית יודע שכל עם ישראל יקרא את הראיון הזה, מה היה המסר שלך לאומה?
"אולי שמבחינתי חירות, אהבה ואותנטיות (כלשון הקידוש: "באהבה, זכר ליציאת מצרים") הם עקרונות שראוי באמת לחיות על פיהם. אינני מחפש סמכות שתגיד לי מה לעשות, כי ברגע שאני מעמיק אל תוך החירות שלי, שהיא ניצוץ אלוהי, ואל האהבה שאני, שזו אלוהות ממש, ואם אני עושה זאת באותנטיות וללא העמדות פנים – אני כבר יודע איך לחיות. חיים שכאלו ראוי לחיות, והם מלאים ועשירים. אבל אנשים מפחדים לחיות ככה. לכן אני נמצא שם כדי לעזור למי שרוצה. זה מה שאני אוהב לעשות עם אנשים כבר הרבה שנים – לעזור להם לפרוץ דרך פנימית אל החירות והאהבה שהם כבר מלכתחילה. בלי פחד מסמכות הורית, או סמכות הלכתית או ממה יגידו השכנים. לחיות חיים שראוי לחיות אותם. חיי אהבה, חופש ואמת".
במגדל שלפני אלפיים שנה גדלה אישה מיוחדת במינה – מרים המגדלית – שרבי ישוע ראה בה את תלמידתו הקרובה ביותר.
אינני יודע אם מבחינה היסטורית מרים המגדלית היתה אכן קדשה שכזו, אבל כשהגענו לאתר של מגדל העתיקה האנרגיה של החיבור אל האלמנט הנשי הזנוח והנרדף הזה היתה חזקה מאד. הלכנו כולנו אל מקום מבודד על שפת הכנרת ועשינו טקס קטן, במהלכו התחברו הנשים שבחבורה עמוק מאד לאותה איכות נשית שזרמה שם בשפע, והגברים הפכו מיד לשומרי הגן, מאפשרים לנשים את המרחב הבטוח להיות במקום העוצמתי, העדין והקדוש הזה, בידיעה ברורה שהפעם הן בטוחות ומוערכות, ואף אחד לא הולך לפגוע בהן.
מסתבר שלחוויה הזו יש הגדרה מדעית. מי שהגדיר אותה הוא פסיכולוג אמריקאי ממוצא הונגרי בשם 
חלק מהניתוח של מיהי זה שכדי שתתרחש "חוויית זרימה" צריך שיהיה תואם מלא בין היכולות של האדם והמשימה העומדת מולו. אם המשימה קשה מידי, מעבר ליכולות שלו, תלך ותווצר בו דאגה שתחמיר ותהפוך ללחץ ועקה. ומאידך אם המשימה קלה מידי, יווצר שעמום. רק במצב של תואם מלא תתכן חוויית זרימה, שהיא מאתגרת אבל לא מידי, רק במידה שהיא שואבת את האדם כולו אל העשיה. על פי התיאוריה של פרופ' מיהי, מצב של זרימה נוצר כאשר האדם פועל מתוך להיטות גדולה וריכוז עמוק, הגורמים לכל השאר להיעלם. זה כולל את תחושת הזמן וגם את החשש מכישלון.
