ISTA LEVEL 1

להיוולד מחדש לחופש באהבה
אשראם במדבר, 25-31 למאי 2014

הסמינר הבינלאומי לשאמאניזם מיני הינו תהליך עמוק לטרנספורמציה, העצמה וחופש שאין כמותו ברחבי העולם.הסמינרים של ISTA מתבצעים מספר פעמים בשנה סביב העולם כולו, הסמינרים ייחודיים ומובילי תחום התודעה והמיניות בעולם.פרט לשלושת המנחים יצטרפו מסייעים שביצעו את הסמינר בעבר על מנת לחדד מיומנויות, להעמיק נוכחות ולפתח את הכלים הנדרשים ליצירת שינוי אצל המשתתפים.

תודעה גבוהה.. מיניות.. שמאניזם… כל אחד משלושת התחומים הללו כשלעצמו נושא בחובו מטען עצום. כל אחד מהם נושא בחובו אפשרות עצומה לשחרור מופלא של רוח האדם, וכל אחד מהם נושא גם את האפשרות לעשות בו, חלילה, שימוש לרעה, תוך ניצול של כוח או סמכות. כששלושת התחומים הללו משולבים יחדיו בצד הנכון שלהם אנחנו מתחילים לגלות מה זה אומר לחיות בעוצמה, בערנות, באותנטיות ובשירות האהבה בעולם.
הסמינר הזה מכוון לאנשים אשר מעוניינים לחיות בנוכחות ואהבה ולעזור לאחרים לאורך הנתיב הזה. הנושאים המרכזיים שבליבת העשייה הינם: נוכחות, העצמה אישית, חיבור לחכמת הלב, אינטליגנציה רגשית, מיניות שלמה, הפנמה גופנית וחיים המוקירים את החיבורים הקיימים בכולנו.
הסמינר הטרנספורמטיבי הזה תומך בנו לממש את אנרגיית החיים שלנו על מנת להגיע לאינטגרציה מלאה בין כל חלקינו. אנו חווים יחסים מלאי אהבה, כבוד הדדי וחיות עם עצמנו ועם אחרים. הסמינר בנוי כך שכל אינדיבידואל ימצא, ירגיש, יוקיר ויבטא את הביטי הגבוה ביותר של החיים. בסמינר אני מקבל חזרה את הכוח הטמון בעומק הפחדים שלי ומעמיק בחופש ואהבה בדרך המדויקת לי.

חלק מהנושאים שנחווה ונלמד בסמינר:

• זיהוי והכרת הגבולות שלנו ברמה הפיסית, הרגשית והתודעתית.
• שימוש בתקשורת מקרבת ומדויקת.
• יצירת מרחב מקודש והחזקת מרחב לתהליך.
• חוויית נוכחות ברגע הזה וחיבור לאותנטיות.
• קביעת הסכמים ושמירה עליהם.
• אינטגרציה בין האנרגיות הזכריות והנקביות שבתוכנו.
• פתיחת חסימות רגשיות וכלים שאמאניים לריפוי.
• הפנמה גופנית של התפתחות תודעתית.
• ריפוי טראומות ובעיות סביב המיניות שלנו.
• נשימות אש ופיתוח נשימה מודעת.
• חיבור בין הראש, הרגש והגוף.
• יציאה משיפוט והעמקה באהבה.
• עבודת גוף וטיפולים אישיים.

בוגרי ISTA ממשיכים להעמיק יחדיו ולרקוד ביחד את החיים בדרך החופש והאהבה ברחבי העולם.

25-31 למאי באשרם במדבר, שיטים.

בהנחיית:
טריאמביקה מה ויוה (ארה"ב)
אוהד אזרחי (ישראל)
שחר כספי (ישראל)

• מחיר מוזל לנרשמים עד ה15 באפריל
• לפרטים נוספים, להרשמה לסמינר ולקביעת טיפולים אישיים וזוגיים: צרו קשר עם שחר 055-6633048    moc.liamgnull@liamipsacrahcahs

לדף האירוע בפייסבוק

אוהד אזרחי. פלא. דצמבר 2013.

המשוררת הדגולה ויסלבה שימבורסקה כתבה: "אהבה דורשת בלעדיות".

"אינני יודע אם היא בכלל ידעה אהבת גבר בחייה" כתב לי ידידי הפסיכולוג ד"ר מיכה אנקורי "אבל היא כנראה שייכת לגלריה מפוארת של חכמים, שידעו על החיים יותר מאתנו מבלי לחיות אותם".

למרות הערכתי הרבה הן לשירתה של שימבורסקה והן לחכמתו של ידידי הפסיכולוג, אני מטיל ספק גדול בדברים שכתבה המשוררת. הפעם לדעתי שניהם טועים: לא האהבה היא הדורשת בלעדיות. משהו אחר בנו מבקש זאת. והאהבה? היא איננה דורשת בלעדיות. מה שהאהבה דורשת זו נוכחות מלאה.

אז מאיפה באה אותה תשוקה לבלעדיות? לאקסלוסיביות בחיי האהבה? מאיפה זה בא לנו שאנחנו רוצים כל כך שאהובינו יאהבו אותנו ורק אותנו? מאיפה באה תחושת הנבגדות שעולה בכל פעם שאהוב לבנו אוהב אדם אחר?

כך אני רואה זאת: תינוק נולד לעולם וכל כולו תלוי באהבת והזנת אמו. עבור התינוק האם איננה ישות נפרדת. האם והציצי מבחינתו הנם חלק בלתי נפרד הוויתו. ההכרה בנפרדותה של האם כיצור אחר ממנו באה לאט, ועולה לתינוק בכאבים נפשיים, כאבים שהם חלק בלתי נמנע מתהליך הגדילה. ועדיין, עם ההכרה המבשילה אט אט בעצם קיומם של "אחרים" בעולמו, שומר התינוק לעצמו את הבקשה לבלעדיות. אמא אמנם איננה אני, אבל לפחות היא מוקדשת כולה אלי, כך הוא מקוה, וזה נותן לו תחושת בטחון. אמא אוהבת רק אותי, אומר התינוק לעצמו ללא מילים בשנותיו הראשונות בעולם. כאשר הוא נוכח לדעת שגם זה לא ממש נכון זה מרגיש אותו מאד. מכאן מגיעות תופעות מובנות של קנאת הילד באחיו ואף בחיית המחמד המשפחתית, או באהבתה של האם להורה האחר (לאב בדרך כלל). כולנו מכירים את המצב בו נולדים אח או אחות חדשים במשפחה, והילד הקטן שעד כה נהנה ממלוא תשומת הלב רוצה, בפשטות רבה, להרוג להשמיד ולאבד את האח החמוד והחדש שההורים מתמוגגים ממנו פתאום. האח הנורא הזה, שגזל ממנו את הבלעדיות של אהבת הוריו.

התינוק הכועס בתיבת פנדורה

גם אם היינו במקרה ילדים יחידאים, או היינו הילד הקטן במשפחה, ולא חווינו את לידתו של אח קטן ומעצבן, המצב הזה קורה לנו בכל זאת: בשלב מסויים אנחנו מגלים לדאבון לבנו, שעם כל המסירות והאהבה – להורים שלנו יש עוד דברים שמענינים אותם בחיים, לעזאזל! הם לא רוצים לשחק רק איתנו והם לא עומדים לרשותנו כל הזמן. כילדים זה מבאס אותנו קשות, ואז אנחנו עושים דבר מחוכם מאד ברבדי התת מודע של הנפש: אנחנו אומרים לעצמנו, בסדר. ככה זה עכשיו.. אוקי, אבל יום אחד אני אמצא את האדם הזה שיאהב אותי עד הסוף. אותי ורק אותי הוא יאהב, לגמרי! ממנו אקבל את מה שאמא, שבגדה בי, לא נתנה לי… שם מתחילות הפנטזיות על בלעדיותה של האהבה.

בבוא היום נשליך את הציפיה הזו, ששמרנו שנים רבות בתת המודע על בני הזוג שלנו, ונחגוג בשכרות הורמונאלית את העובדה שסוף סוף מצאנו אותם. הנה הגיע לעולמנו מי שעתיד להעניק לנו את האהבה הבלעדית שאמא ואבא לא נתנו לנו. אולם כולנו יודעים את ההמשך: אחרי שכרון ההתאהבות, תבוא בהכרח האכזבה. יום אחד נגלה שגם לבני הזוג שלנו יש מישהו או משהו אחר בחיים. זה לא חייב להיות אהוב או אהובה אחרים, זה יכול להיות חברים שהם מעדיפים לבלות איתם לפעמים ולא איתנו, או פרוייקט שחשוב להם, הובי שתופס אותם לגמרי, או אפילו המתחרה הגדול של נשים רבות על תשומת הלב של בני זוגן: מסך המחשב. כשתבליח לפתע פתאום בעולמנו ההכרה שלבן או בת הזוג שלנו יש "מישהו אחר" בחיים, ישתחררו אצלנו השדים ששמרנו בתיבת הפנדורה הפנימית מאז ימי ילדותנו. הזעם הכבוש והבלתי מעובד של התינוק הנבגד יצוף ויעלה שוב, ומכאן זה רק עניין תרבותי עד כמה ניתן לזעם שלנו לשטוף בקצף את המציאות. יש מי שיבלעו את הרוק, יעשו פרצוף מריר, יעירו הערה צינית פה ושם, ויחיו לצד בן זוגם עם המרירות הזו לאורך ימים ושנים. יש מי שירקו את הכעס על פניו של האחר, יעשו דרמה גדולה בחיי הזוגיות ויאשימו את בן הזוג שהוא לא באמת אוהב אותם, ויש מי שזה יציף בהם חמת זעם, ויגרום להם לקחת סכין ולעשות מעשה בלתי הפיך.

נזקקות לאהבת הזולת

אבל עלינו לשאול בכנות, האם האהבה היא זו הפועלת בנו כשאנו מרגישים נבגדים? האם באמת אהבה היא זו המתלבשת בקנאה, ברגע שמתנפצת אשליית הבלעדיות? כמובן שלא. מה שפועל בנו בעת אשר כזו זה הצורך הנואש באהבה, הנזקקות לאהבת הזולת, שהיא עניין שונה מהאהבה עצמה.

בשפה המקובלת אנחנו מבלבלים תדיר בין אהבה לצורך באהבה. למשל, אנחנו אומרים לרוב "אני אוהב אותך!" כשמה שבאמת אנחנו מרגישים בפנים זה "אני צריך שתאהבי אותי". יש לנו צורך עמוק להרגיש נאהבים, על ידי הורינו, חברינו ואהובינו, וכשהצורך הזה איננו בא על סיפוקו הוא מפעיל אותנו לכיוון של קנאה, זעם, דיכאון, פחדי נטישה ותחושת נבגדות.

מבנה המציאות ה"בוגדני" (או "אלהים אשם!").

כפי שלימדוני מורי ורבותי, החכמים בחכמת האהבה, עולמנו בנוי באופן אינהרנטי כך שהאהבה תוליך אותנו, במוקדם או במאוחר, לתחושות של אכזבה ונבגדות. זהו מבנה פנימי במציאות, ולא לחינם הוא קיים, אלא לכוונה עליונה של התפתחות התודעה: כל מערכת יחסים שתהיה לנו עם אדם אחר חייבת להתרסק, ולו באופן פנימי, וזאת כדי לעורר אותנו להכרה בטבענו העמוק והאמיתי ביותר. הטבע שבו אנו עצמנו בוגדים ללא הרף, עד להתעוררות התודעה.

אפרט: כל מערכת יחסים, ובפרט של אהבה, בנויה על השלכות (Projections). אם אני גבר הטרוסקסואלי, יש בתוכי דימוי פנימי של אהובה אידיאלית, ארכיטיפית ומופלאה. את הדימוי הזה אינני פוגש באופן ישיר. אני מקרין אותו כלפי חוץ, וכאשר מתייצבת מול המקרן שלי אישה שיכולה להוות מסך להקרנה שלי – פתאום אני רואה את התמונה! ואז אני מרגיש כאילו תמיד הכרתי אותה (כי זה נכון, את מה שאני רואה תמיד הכרתי, בתוכי היא היתה קיימת מאז ומעולם). אותו דבר קורה כמובן לאישה כלפי גבר, ולאוהבים חד מיניים זה כלפי זה, וכדומה. במוקדם או במאוחר האשליה תתחיל להתפוגג. במוקדם או במאוחר כל אהבה תוליך אותנו הישר אל מסדרונות האכזבה ואל תחושות הנבגדות. זה הכרחי, וזה לטובה. לא רק שההקרנה של ההשלכות שלנו תתפוגג, אלא שבמקביל נגלה שלבן או בת הזוג שלנו יש מוקד עניין אחר, שאיננו אנו. משהו במערכת היחסים תמיד יביא אותנו חזרה למצב הבלתי מסופק בעליל של הקיום האנושי. הסיבה לכך היא שמי שבאמת "בוגד" בנו זה לא ה"אחר" אלא אנחנו עצמנו, ואת הבגידה הזו שומה עלינו לרפא.

הבגידה שלי בעצמי

נוכחתי בזה כבר פעמים רבות. כשאנחנו קולטים שמי שבגד בנו זה קודם כל אנחנו עצמנו, זהו שוק למערכת. שוק חיובי. פתאום נגמרים הסיפורים האחרים. פתאום מתחוור לנו שבעצם אף אדם, זולת עצמנו, לא יכול היה מעולם למלא את הדרישות שהצבנו לו, כי מה שבאמת בקשנו ממנו זה את מה שרק אנחנו יכולים לתת לעצמנו, וכשאנחנו מעניקים זאת לעצמנו – כל שאר הסיפורים נושרים.

כשגבר פונה פנימה ומגלה את האישה הפנימית שבו, שחיכתה שם לקצת תשומת לב כבר הרבה שנים… כשאישה פונה פנימה ומגלה את הגבר הפנימי שלה, שהוא ורק הוא נמצא שם עבורה תמיד, אבל היא חיפשה אותו אצל אחרים, וזעמה עליהם כשהם לא מילאו את התפקיד במלאות… כשנעשית הפניה הזו פנימה, הלב נפתח והתודעה משחררת את הסיפורים הקורבניים שהיא היתה עסוקה בהם עד כה.

הבגידה העצמית היא קדומה מאד. באותו הרגע שבו אנחנו סוברים שעלינו לקבל אהבה מבחוץ אנחנו מתחילים לבגוד בעצמנו. יתכן שזה קורה בשלבי הינקות הקדומים ואולי אף לפני ההתגלמות שלנו בבשר. קיימת נקודה בה אנו מפנים עורף לטבענו העמוק ביותר, שהוא התגלמות האהבה והחופש באופן מוחלט, ומנסים למצוא ולינוק את האהבה הזו מבחוץ.

הבגידה הזו היא אכן חלק מסיפור הקיום שלנו כבני אדם במציאות הזו, אבל החלק השני של הסיפור קשור ליכולתנו להתעורר ולשוב. לשוב למי שאנחנו, לשוב למרכז הוויתנו, לשוב בתשובה שלימה, "לשוב למקום" (בלשונו של ספר יצירה), לשוב לאלהים, שמעולם לא עזבה. אנחנו היינו אלו שהפננו עורף.

ומה עם האגו?

כשאני אומר שטבענו העמוק ביותר הוא התגלמות האהבה והחופש, לא נעלם מעיני שטבע האגו האנושי איננו אהבה וחופש כלל וכלל. אלא שהאגו שלנו איננו טבענו העמוק והאמיתי. האישיות כולה, על רבדי האגו, האיד והסופר-אגו שלה, אינה אלא סוג של "גוף נפשי", שבתוכו מלובשת סוג של נשמה אלהית. הנשמה הזו יש לה זהות, אך הזהות הזו איננה האישיות החולפת שלנו. הנשמה היא זו ש"מתגלגלת" מגלגול אחד לאחר, מתפצלת, לפעמים מתאחדת מחדש, אך אין היא אלא "ניצוץ" מהאש הגדולה. חלקיק אור שנבדל מהמקור. עמוק יותר מכך, גם אותה נשמה אינה אלא לבוש, סוג של "גוף נשמתי", המכסה על המקור שממנה באה.

אף על פי שהיא מרגישה נטושה ומחפשת אחר המקור ממנו באה, כגמל צמא במדבר אינסופי, מעולם לא עזב המקור אותה. הוא נוכח בכל, ואין עוד מלבדו. אותו מקור, אין מילים שיוכלו לתארו, והשתיקה יפה לו, בבחינת "ולך דומיה תהילה". אף על פי כן המילים הקרובות ביותר, המתארות את התחושות הקרובות ביותר למהותו של המקור ממנו כולנו באים הם אהבה אינסופית, חופש אינסופי ותבונה אינסופית.

זו לא תיאוריה. זה מעשי

הדברים אותם כתבתי כאן אינם תיאוריה בעלמא. אלו הם דברים הכרחיים לעבודה פנימית, שהינה אפשרית. זו עבודה שרבים בעולם עשו עם עצמם, והפכו את חייהם מחיים של אדם צמא ונזקק, המבקש ללא הרף אהבה ואישור מאחרים, לחיים של מישהו שיודע את עצמו כאהבה, ואין הוא זקוק עוד להיות נאהב על ידי אחרים כדי להיות מאושר ושלם עם עצמו.

האם אדם כזה יהיה סגור בתוך עצמו?

דמיינו רגע אדם שאינו זקוק לאהבת האחרים כדי להרגיש אהוב ושלם. הוא אוהב את עצמו, הוא יודע את עצמו כמהות האהבה ונהנה מהיותו. אדם כזה יכול פשוט לאהוב את האחר, מבלי לתלות את אהבתו אל האחר בקבלת האהבה מהזולת. אדם כזה לא יהיה קנאי. הוא יהיה מפרגן. הוא לא ינסה לשלוט בחיי הסובבים אותו על ידי מניפולציות רגשיות "בשם האהבה" כביכול. הוא פשוט יאהב, כי מהותו היא אהבה ומהותו היא חירות מוחלטת. הוא יהנה לחלוק את אהבתו עם אחרים, כשהללו ישמחו לחלוק את אהבתם אתו.

אדם כזה יכול לאהוב, ואהבתו איננה בלעדית. היא חובקת עולם ומלואו. הוא אוהב, זו מהותו. הוא אוהב והוא חופשי. הוא חופשי להיות אדם אוהב. הוא איננו מפחד לאהוב, שמא לא יאהבו אותו. הוא נדיב באהבתו ונוכח בה. האנשים שסביבו ינסו כמובן לנכס אותו ואת אהבתו לעצמם. הם ינסו להפוך את אהבתו לרכושם הפרטי, אך ללא הצלחה מרובה, כי גם אם יאיימו עליו בצורות שונות של חוסר אהבה, דבר לא יזיז אותו מיכולתו לאהוב אותם. הוא אינו נזקק לקבל מהם את אהבתם כדי לאהוב אותם. הם יכולים כמובן לגרום לו לצער ולכאב, הוא הרי אדם, אבל לא ניתן יהיה לשלוט בו על ידי הצער. הוא אינו נפעל על ידי דרמות וקורבניות.

אז מה האהבה כן דורשת? – היא דורשת נוכחות מלאה. זה הכל.

כשאני אוהב מישהי ואני נמצא איתה אני נוכח איתה, עד כמה שניתן במאת האחוזים. האהבה יוצרת איכות. פיזור הדעת לא מאפשר לנו לבנות גשר רגשי עליו יכולה האהבה לזרום. מה שאנשים חושבים זה שאם אישה אוהבת גבר אחר בנוסף ל"בעלה" היא אוהבת פחות את בן זוגה. ואני שואל: האם הורים לכמה ילדים אוהבים כל אחד מהילדים פחות? כל הורה יודע בפשטות שיש בו אהבה לכל ילד וילדה, ולכל אחד מהם באופן יחודי ואחר. האהבה במובן הזה דומה ללהבה: נר אחד מדליק נר אחר והראשון לעולם איננו חסר.

מה שדומה למים, שכששופכים אותם מכד אחד לכד השני חסרים מים בכד הראשון, זה הזמן. ממד הזמן מוגבל הוא, וכאשר אנו מבלים זמן איכות עם ילד אחד, או אהובה אחת, הזמן הזה מוקדש לכך ולא לדבר או לאדם אחר. אבל אין לזה דבר עם האהבה עצמה.

אז האם האהבה דורשת בלעדיות? לא ולא. אין זה כי אם חוסר היכולת שלנו לאהוב את עצמנו באמת  שתובע במפגיע וברקיעות רגלים של ילד בן שלוש את הבלעדיות על אהבת אהובינו.

זהו ילד תובעני שבתוכנו שמבכה על בגידת אמו. לכאורה זה לא נורא, אבל כשהילד הזה חמוש בנשק הוא עלול להיות גם מסוכן. אנשים רבים מידי קיפחו את חייהם בשם התביעה לבלעדיות על אהבת האחר. האם לא נתעורר?

הילד הקטן הזה, או הילדה הקטנה והפגועה הזו שבתוכנו, חמושים כיום גם במילים, ונהנים מגיבוי חברתי גורף של חברה מונוגמית שלמה העומדת מאחוריהם. הם מטיחים באהוביהם מילים מושחזות ואכזריות, בשם בקשת הבלעדיות באהבה. האם לא נתעורר לגלות שלא האהבה היא המדברת מגרונם של הקנאים?

הילד הסיני השני

עלינו לשחרר את האהבה מהשקר הזה שאל תוכו גדלנו כולנו. קל לדמיין שבסין, בה מותר להורים להוליד רק ילד אחד, יצמחו בקרוב דורות של אנשים שיראו בהבאת שנים או שלושה ילדים לעולם מעשה שלא יעשה מבחינה מוסרית. הם יאמינו ש"אהבת הורים לילדם דורשת בלעדיות" כשם שמשוכנעים בכך כל מי שגדל על ברכי החברה המונוגמית (מלאת הבגידות והשקרים).

עלינו להשתחרר מהעיוות המושגי הזה ולומר באופן ברור, האהבה איננה דורשת בלעדיות. היא מבקשת רק נוכחות מלאה של הלב, כי זה טבעה. והלב? הוא יכול לאהוב יותר מאדם אחד באופן אמיתי ועמוק, אך רק אם יאהב את עצמו תחילה.

כשנפסיק לבגוד בעצמנו, נוכל להיות נוכחים לגמרי באהבה. מניפולציות של אשמה ופחד לא יפעילו אותנו עוד. החירות שלנו להיות מי שאנחנו – יצורים אוהבים וכנים – תאפשר לנו להיות נוכחים במלאות בכל מקום בו נהיה. אם יש משהו שצריך לימוד ותרגול בחיי האהבה – זה זה.

מהן הסיבות שגורמות לבני אדם לקיים יחסי מין?

בתרבות בה גדלנו למדנו שמין עושים לשם סיפוק צרכים. למדנו שמין עושים כדי להוליד ילדים. למדנו גם שמין חשוב לצורך חיזוקם של קשרים משפחתיים (ולכן מין מחוץ לנישואין הוא אוי ואבוי). מי שגדל כיום במערכת החינוך (?) למד שמין זה קודם כל דבר מסוכן, משהו שמעביר מחלות, משהו שמשמש גברים (!) אלימים לצרכי הטרדה ותקיפה. הם למדים גם שעבירות מין והטרדות מיניות הן משהו שניתן בעזרתו להפיל נשיאים מכסאם, לפטר פרופסורים ולהדיח רבנים חשובים מתפקידיהם.

אבל בתרבות הקדומה ידעו עוד כמה דברים על מין שהתרבות המודרנית שכחה:

ידעו שמין אפשר לעשות לצרכי ריפוי, של האדם והאדמה. של הגוף ושל הנפש.

ידעו שמין אפשר לקיים לצרכי טרנפורמציה רוחנית של היחיד והקבוצה.

ידעו שמין אפשר לעשות כדי להזרים שפע, ואף להוריד גשם.

ידעו שמין ניתן לעשות כדי לחולל נפלאות.

כל זה ועוד הוא חלק מהתפיסה של המיניות השמאנית שאנשים סביב כל העולם הכירו לפני שבאה התרבות המודרנית ושיטחה הכל, ורוקנה את חיינו מקדושה. הידע הזה קיים בכל תרבויות העולם, וגם באפיקים גנוזים של הקבלה (למשל בקבלה השבתאית והפרנקיסטית).

אם זה מהדהד לכם מוכר (ואולי גם "מפחיד") זה בסדר. זה אמור להיות מוכר לכל אדם שנפשו התעוררה ולו במעט. את הגישה הזו אל המיניות אנחנו מלמדים בקורס היחודי שלנו "מקדש האהבה" שהמחזור הבא שלו יפתח באמצע פברואר וימשך עד אמצע מרץ. הקורס כולל לימוד והרבה מאד תרגול.

פרטים והרשמה – כאן

אם הגר ושרה היו עושות (עוד) קצת עבודה פנימית…

אוהד אזרחי. ינואר 2014

חשבתם פעם מה היה קורה אילו שרה והגר היו מצליחות להסתדר ביניהן ולהתגבר על הקנאה, הפחד והשנאה? איך כל ההיסטוריה היתה נראית אחרת אילו שתי נשים קנאיות היו מצליחות לאהוב גבר אחד בלי לעשות מזה מלחמת עולם?

עלינו להודות בכך: כל המשפחות של "אבותינו הקדושים" ניתנות להגדרה כ- Dysfunctional Families כמו כלום. גם משפחת אברהם ושרה, גם משפחת יצחק ורבקה וגם משפחת יעקב ולאה, כולן היו משפחות עם בעיות קשות של תפקוד, והתקשורת הבינאישית שם היתה ממש על הפנים (וזה עוד בלי שלילדים היה סמארטפון!)

לפעמים אני משתעשע במחשבות על מה היה קורה אילו במשפחות המקור שלנו היו עושים שימוש בכלים של תודעה ותקשורת, בהם אנחנו מנסים לעבוד כיום, ב"עידן החדש"? כלים של "תקשורת לא אלימה" (NVC), של מודעות ושקיפות במערכות יחסים, או של לקיחת אחריות על חיי מבלי להיות בתודעה של קורבן, למשל?

מה היה קורה אם אברהם, שרה והגר היו הולכים כולם ל"יעוץ זוגי" אצל יועצת שלא מפחדת ממערכות יחסים לא מונוגמיות (זה עדיין נדיר גם היום, רוב היועצים עדיין בורים גמורים בנושא, כי אין להם עצמם כל ניסיון וידע אמיתי, אבל מתחילים ניצנים פה ושם), אילו הם היו עושים "אימאגו" ומקשיבים זה לזו, ולזו באמת? אילו היו מקשיבים ללב, ולבקשות העמוקות של כל אחד מהם?

מה היה קורה אילו הם היו טסים לקהילת TAMERA  בפורטוגל, למשל, ועושים על זה תהליך עמוק של של "פורום"? או באים  לאיזו סדנה טובה של "מעבר למונוגמיה", שבוחנת את דפוסי הקנאה והאלימות והקשר שלהם ל"אהבה"?

מה היה קורה אילו שרה היתה בוחנת את המחשבות שלה בעזרת שיטת "ארבע השאלות" של ביירון קייטי ומגלה שהמשפט: "חֲמָסִי עָלֶיךָ! אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ, וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ. יִשְׁפֹּט יי' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ!" (בראשית טז, ה) הוא אולי לא ממש האמת בהתגלמותה? ושהיא עצמה, אמנו היקרה שרה, אחראית לסבל שלה ולא אף אחד אחר, לא הגר, לא אברהם ולא "אלהים", כי מה שגורם לה לסבול זה בעיקר דפוסי המחשבה שלה על מה ש"צריך להיות"?

כולנו אכלנו אותה

מדהים איך ההיסטוריה העולמית היתה יכולה להיות שונה בתכלית. אברהם הגר ושרה היו מצליחים לחיות בהקשבה הדדית והבנה עמוקה אחד של השני. ישמעאל ויצחק היו גדלים להורים שלפחות אחת לשבוע יושבים במעגל, עושים "קאונסיל זוגי" (Council), ומנסים למצוא תמיד דרכים של win-win , מתוך הכרה שאם יש מישהו ש"מפסיד" – כולנו מפסידים באמת.

כי זה הרי מה שקרה: כשאלהים רצה להשמיד את סדום, נעמד אבינו אברהם על רגליו האחוריות והתווכח והתמקח כדי להמתיק את רוע הגזירה. אבל כשנאמר לו לגרש את אשתו השניה ואת בנו הבכור, כי אשתו הראשונה (זו אימא שלנו..) אכולת קנאה וחיה בסרטים הוא ממלא פיו מים ושולח אותם לחסדי המדבר. שרה נצחה, יצחק בנה יהיה היורד היחידי, כל הכבוד, באמת. הגר הפסידה, וישמעאל בנה לא ירש את אברהם, הוא רק יעשה חומוס טוב לנכדים של יצחק. אבל באמת – כולנו הפסדנו בגדול. תודה רבה לך שרה ותודה לך אברהם. כולנו אכלנו אותה, ובגדול. כשלא הצלחתם לחשוב על פתרונות יצירתיים שיקחו אתכם אל מעבר לפחד. ארץ כנען תרווה מדמי בניו של יצחק ונכדיו של ישמעאל, שימשיכו בדרככם ויעשו בדיוק את מה שאתם עשיתם: יתחפרו בעמדות של פחד מהאחר, ובתחושה של צדק קורבני, ויחשבו שאם אחד מהם ינצח את השני הכל יהיה בסדר לזה שניצח.

אז בואו נריץ רגע תסריט אלטרנטיבי לזה המתואר בתנ"ך: אל אוהלה של שרה הכועסת והממורמרת מגיעה לביקור אחת מנשות השבט החכמות שלנו, אחת מבנותיה של שרה בעצם, שחיה ארבעת אלפים שנים בעתיד מבחינת שרה, אבל משוגרת אל העבר, חמושה בכלים של עבודה פנימית של "העידן החדש", או איך שתרצו לקרוא לעידן הרוחניקי שלנו פה כיום[1].

הסיפור האלטרנטיבי של שרה והגר

שרה מזמינה את האורחת אל האוהל, מוזגת לה חליטת צמחים מהמדבר ושולחת את אחד העבדים לשחוט כבש לכבודה. איך נקרא לאורחת שלנו? מירי, או אולי שאנטי-אום? לא. נקרא לה מור. שם נחמד ולא מאיים מידי.

מור מבקשת משרה שלא תשחט כבש, כי היא טבעונית. שרה לא יודעת מה זה "טבעונית", אבל בואו לא נכנס לסאגה הזו עכשיו. נבוכה מעט היא מציעה לה נזיד עדשים אדומות, כמיטב המסורת המשפחתית. זה בסדר לך? שואלת שרה, ומור אומרת שזה אחלה. הן יושבות ליד האש ומשוחחות. מור רואה ששרה עצבנית לאללא על בעלה אברהם, יורדת עליו ללא הרף ומכניסה לו בכל הזדמנות אפשרית.

-          תגידי, שרה, מה קורה ביניכם? את רוצה אולי לחלוק איתי?

-          עזבי, לא חשוב. תאכלי עוד מרק?

-          חשוב, חשוב. אם לא טוב במערכת היחסים שלכם כל החיים על הפנים. בואי תספרי לי מה קורה, אני פה בשבילך. אני יודעת להקשיב, ואולי אפילו אוכל לעזור במשהו..

-          איך תעזרי איך? זה הכל בגלל השפחה הזו שלו. המנוולת הזו – הגר!

-          מה קרה? מה היא כבר עשתה?

-          תראי מה קרה: אני נתתי לאברהם את הגר השפחה המצרית שלי, שתוליד לו בן, ועכשיו אחרי שהיא הולידה היא מזלזלת בי וחושבת את עצמה למי יודע מה. ואברהם, הבעל שלי? הוא עכשיו כולו סביב הילד הזה ואמא שלו. שכח אותי בכלל. אני נתתי הכל ותראי מה עשו לי! איפה הצדק איפה?

-          אז את חושבת שהגר מזלזלת בך?

-          כן, זה ברור. השפחה שלי מזלזלת בי כי לי אין ילדים ולה יש.

-          האם זו האמת?

-          ברור שזו האמת, איזה שאלות יש לך את? אולי תשתי עוד מרק, יותר טוב?

-          לא, תודה. שבעתי. אבל תגידי שרה, האם את יכולה לדעת בודאות גמורה שזו האמת, שהגר מזלזלת בך?

-          בטח. בעיניה אני עכשיו לא נחשבת לכלום, כי אין לי ילדים.

-          ואיך את מרגישה כשאת חושבת שהגר מזלזלת בך?

-          איך אני מרגישה? אני מרגישה נורא ואיום. אני מרגישה מנוצלת. אני הרי נתתי אותה לאברהם, ואף אחד לא בא כאן להודות לי. להיפך, מה אני מקבלת? קדחת!

-          להרגיש מנוצלת זה באמת מאד קשה. מה עוד את מרגישה, שרה? (כאן עוברת מור לקצת NVC  לפני שהיא ממשיכה בשיטת ה"עבודה" של בירון קייטי)

-          אני מרגישה טפשה. איזו עוד אישה טפשה תעשה דבר שכזה? לתת לבעל שלה שפחה מצרית צעירה שישכב איתה פעם ועוד פעם ועוד פעם… בסוף יש להם ילדים ואני מה אני? ספחת!

-          אז כשאת חושבת שהגר מזלזלת בך את מרגישה רע. את מרגישה מנוצלת וגם טפשה..

-          כן, בטח.

-          ואני יכולה לנחש שזה גורם לך להרגיש בעצם עצובה מאד..

-          כן, אני עצובה ומתוסכלת..

-          אולי גם דואגת מה יהיה בהמשך?

-          כן, אני מודאגת, וגם מבולבלת ונבוכה, וזה גורם לי לכעוס ולהרגיש מטומטמת…

-          זה באמת ממש לא נעים להרגיש ככה. אבל תגידי, מה היית רוצה שיקרה?

-          הייתי רוצה שהם יודו לי, ולא יזלזלו בי. בכלל כל הרעיון שלי היה שהילד שיוולד יהיה גם שלי, לא רק שלהם, כי היא הרי היתה השפחה שלי! הייתי רוצה שהם יביאו אותו לפה ויזמינו גם אותי להיות אמא שלו, שיתיחסו אלי כאל אימא שלו יחד עם הגר ונגדל אותו שלושתנו יחד…

-          אז אני שומעת, ותתקני אותי אם אני טועה, שיש לך בעצם צורך עמוק שיראו אותך, שיראו את ההקרבה שלך ואת המאמצים שעשית, שיראו את הצורך שלך שיהיה לך ילד. את מרגישה אולי בודדה, וצריכה קירבה, ואת מרגישה צורך להיות נכללת ולא מודרת מכל החגיגה בבית סביב הילד החדש..

-          כן, זה נכון…

-          ותגידי, דיברת פעם על זה עם אברהם או עם הגר?

-          מה, על מה שאני מרגישה?

-          כן, ככה, פשוט. לשתף אותם ברגשות שלך ובצרכים העמוקים שלך. אולי לבקש מהם, בלי לתת פקודות, רק לבקש דברים שהיית רוצה שיקרו?

-          לא, באמת לא דברתי אתם על זה. רק צעקתי… כי כשראיתי שהיא מזלזלת בי.. מייד נפגעתי והגבתי..

-          את אומרת שהיא מזלזלת בך, אבל זו כמובן פרשנות שלך למעשים שלה. את יכולה לספר לי מה היא עושה שאת חושבת שהיא מזלזלת בך?

-          מה היא עושה? היא מסתכלת עלי ככה בבוז, וחוצמזה היא כבר לא מצייתת לי, כי לדעתה עכשיו היא אשתו השניה של אברהם ולא רק השפחה שלי… אז זה לא זלזול? ואברהם – הוא לא מגן על הכבוד שלי בכלל, אלא משתף איתה פעולה!

-          אז הגר מסתכל עליך בצורה שאת מפרשת כבוז, והיא לא מקבלת ממך יותר פקודות. נכון?

-          נכון מאד

-          ואת מפרשת את זה כאילו היא מזלזלת בך

-          כן, כשאני רואה אותה אני חושבת שהיא מזלזלת בי

-          וזה גורם לך להרגיש בודדה ועצובה, חסרת אונים וכועסת

-          נכון. לפחות את מבינה אותי. מאיפה באת בכלל ככה עם ההבנה הזו? אולי את גם מלאכית, כמו השלושה האלו שבאו פעם לאברהם?

-          לא, לא. אני סתם אישה. אבל את יכולה לראות עכשיו, שרה אהובה, שזו המחשבה שלך בלבד, הפרשנות שלך למעשים של הגר ואברהם, היא שגורמת לך את כל הסבל הזה? (כאן חזרנו לשיטת "העבודה")

-          כן, אני רואה, שהמחשבה שלי שהגר מזלזלת בי ואברהם לא שומר על כבודי המחשבה הזו היא שגורמת לי סבל.

-          בואי נעשה רגע תרגיל מחשבתי, בסדר?

-          בטח, מה שתגידי יקירתי המלאכית.

-          אם לא היית יכולה לחשוב את המחשבה הזו "הגר מזלזלת בי, ואברהם לא שומר על כבודי" מי היית?

-          מי הייתי בלי המחשבה הזו? המממ…. אני חושבת שהייתי פשוט אישה שמחה. הייתי שמחה בשביל האיש שלי שיש לו ילד, כי הוא כל כך רצה ילד…

-          מה עוד? מי עוד היית בלי המחשבה "הגר מזלזלת בי"?

-          הייתי משוחררת ופתוחה ומודה לאלהים על כל הטוב שנתן לנו… הייתי שמה לב שהשמש זורחת ויש ציפורים בשמים ושאנחנו התברכנו בשפע רב…

-          אז זה בעצם לא הגר שגורמת לך להרגיש כל כך רע, אלא המחשבה שלך עצמך..

-          איזה מצחיק זה. את צודקת. צחוק עשה לי אלהים, כל השומע יצחק לי…

-          עכשיו בואי נעשה עוד תרגיל מצחיק, טוב?

-          בכייף

-          האם את יכולה, רק בשביל התרגיל, להפוך את המשפט הזה "הגר מזלזלת בי"?

-          להפוך אותו? מה זאת אומרת? להגיד "הגר לא מזלזלת בי"?

-          למשל… אבל יש עוד צורות להפוך אותו, כמו למשל: לא הגר מזלזלת בי אלא..

-          אלא אני? לא הגר מזלזלת בי אלא אני מזלזלת בעצמי?

-          נראה לך שיש אמת כלשהי במשפט הזה, ככה, רק בינינו?

-          טוב, ברור שכן. אני באמת מזלזלת בעצמי, אני אומרת לעצמי שאני טפשה שנתתי שפחתי לאישי, ושאני לא שווה כלום כי אין לי ילדים ולה יש…

-          אז בעצם זו לא ממש הגר שמזלזלת בך, אלא את ..

-          ווללא, נכון!

-          והאם זו אמת? האם באמת את טפשה ולא שווה כלום רק בגלל שאין לך עדיין ילד?

-          לא, מה פתאום. אני שווה המון! אני אשה חכמה, ויפה, ונביאה… פרעה רצה אותי לעצמו ומלך גרר רצה אותי לעצמו… אני ממש שווה…

-          ובעיקר את שווה כי את בדיוק בדיוק כמו שאלהים עשה אותך..

-          נכון! מי אנחנו שנדע טוב יותר מאלהים כיצד עלינו להיות? ככה אלהים ברא אותי וזה סימן שככה אני צריכה להיות, וזה נפלא, כי אני בדיוק מה שאני צריכה להיות!

-          את רואה שרה, האמנת למחשבה שאת לא שווה כי אין לך ילד, ואז השלכת את המחשבה הזו על הגר, שהיא ה"אחרת" (כאן נכנסת למור קצת תיאוריה של "עבודה עם הצל"), כי היא "האישה האחרת", והיא גם באה מאומה אחרת, הגר היא הצל שלך, היא "שפחה" וקל להשליך עליה את כל מה שאת לא אוהבת בעצמך.

-          נכון (שרה בסיפור הזה קולטת מהר ומפנימה, כי אחרת לא יהיה לזה סוף. חוצמזה, היא בטח היתה אישה אינטליגנטית, אמנו שרה…) בעצם אפשר גם להפוך את המשפט ולומר שאני היא זו שמזלזלת בהגר.

-          בהחלט, שרה, אני חייבת לשבח את רמת הכנות הפנימית שלך…

-          תודה תודה.. זה די לא נעים לראות את כל הזבל הזה שצברתי בתוכי והשלכתי באופן בלתי מודע על הגר ועל אברהם..

-          כן, את רואה עכשיו שבעצם השלכת על הגר את הצל שלך, את מה שלא רצית לראות על עצמך, ואז האמנת למחשבה שהיא אחראית לסבל שלך, ולכן רצית לגרש אותה. חשבת שאם תגרשי אותה הסבל יעלם, אבל הרי לא היא זו שגורמת לך סבל אלא את עצמך..

-          ואת עצמי אני לא יכולה לגרש מעצמי..

-          נכון, אבל את יכולה לעשות עבודה פנימית, לראות את העולם אחרת ולקחת אחריות על השמחה שלך! האם את יכולה לראות עכשיו, לאור השיחה שלנו, דרך פעולה אחרת?

-          כן! אני יכולה להפסיק להאמין כל כך למחשבות שמדכאות אותי…

-          מה עוד?

-          אני יכולה להזכיר לעצמי שאני ממש ממש שווה, ולהפסיק לזלזל בעצמי..

-          נהדר, ומה עוד?

-          את חושבת שאני יכולה להזמין שיחה אינטימית סביב המדורה עם אברהם אהובי ועם הגר, ולחשוף בפניהם את הרגשות שלי, ואת הצרכים העמוקים שלי?

-          אני חושבת שכן. שווה לנסות לפחות… אני חושבת שכל אדם יכול להזדהות עם מה שאת מרגישה.. בטח ובטח אברהם אהובך… זה בטח יגע ללבו

-          ומה יקרה אז? את חושבת שהם יסכימו שנגדל את הילד יחד?

-          לא יודעת. זה כבר תלוי בבחירה שלהם.. אם לא תדרשי זאת, אבל תביעי את הבקשה שלך מהלב, אני בטוחה שהם יוכלו להגיב לה באופן עניני, כי הם לא יצטרכו כבר להתגונן.. אולי תשמעי גם את מהם מה הם מרגישים באמת, מתחת לכל המריבה שפרצה פה. יכול להיות שתשתעי דברים שלא ידעת.. האם את מוכנה לאתגר?

-          כן, בטח. זה מרגיש לי כמו מסע פנימי שיהיה מרתק לפחות כמו המסע מאור כשדים לארץ כנען…

-          יופי. איזה מסע מרתק עומד לפניכם! ואני צריכה לעוף מפה עכשיו

-          לעוף? את בטוחה שאת לא מלאך?

אני חושבת שאת מלאך, שרה אמנו! אם תעשי את כל זה, אני חושבת שתשני את החיים של מאות מיליונים של בני אדם, ככוכבי השמיים לרוב, אין לך מושג…

 מור נמוגה אל תוך העתיד…. שעכשיו נראה כבר לגמרי אחרת… ושרה עמדה נבוכה:

 ———————————–

הערות:

א׳‏.    הפסוקים המתארים את המתחים בין שרה הגר ואברהם מופיעים בספר בראשית פרק טז, וכן בפרק כא, בו מסופר על גירוש הגר וישמעאל.

ב׳‏.    אינני עוסק באופן מקצועי לא בשיטת העבודה של ביירון קייטי ולא בשיטת התקשורת הלא-אלימה NVC, אולם כל השיטות שאליהן הפניתי במאמר מהוות אבני יסוד לצורת החיים שלנו, ותורמות למשפחתי ולתלמידי המון באופן יום יומי. פעמים רבות אני מפנה את תלמידי להשתלמויות בשיטות אלו, והייתי שמח להפנות לכך גם את אבותי, אמותי ואבות אבותי…

ג׳‏.     ראו גם בהקשר זה את הסיפור האלטרנטיבי שכתבתי על יוסף ואשת פוטיפר.

ד׳‏.    ראו גם את הסיום האלטרנטיבי למגילת אסתר (שמופיע בגרסה משופרת בספרי "חגיגה").

 —–

אחד הדברים שלא מובנים לי בחברה הישראלית זה הסתירה בין "מצבו המוסרי המדורדר של הנוער" למצבו המוסרי לעילא ולעילא של הצבא. חדשות לבקרים אנחנו שומעים על דברים מזוויעים שמתרחשים בקרב חלקים נכבדים מהנוער הישראלי. נדמה לי שאין חודש שאיננו מתבשרים בו על מקרים של סכינאות, אלימות, גזענות, ניצול מיני או אונס קבוצתי בקרב הנוער הישראלי. מדובר בתיכוניסטים. אבל האמת, נראה לי שממש אין מה לדאוג. כי הרי ראו זה פלא:  ברגע שהנוער הזה מסיים תיכון ומתגייס לצבא, פתאום, הם הופכים בן לילה לחילים בצבא הכי מוסרי בעולם!!! אותם חבר'ה שלפני שנה היו חלק מחבורות רחוב, התנהגו באלימות גזענית כלפי הזר והשונה והחלש בשכונה, פתאום הופכים לחיילים אבירים, שחלילה וחס לעולם לא מתעמרים סתם ככה לשוא בערבים. אותם חבר'ה שחשדנו בהם במעשי השפלה וניצול כלפי בנות כיתתם, הופכים ברגע להיות חיילים מוסריים השומרים על "טוהר הנשק", ולעולם לא ישפילו חלילה אישה ערביה רק בגלל שהיא אישה, או רק בגלל שהיא ערביה. נראה שמדי צה"ל הופכים אנשים אלימים וגזעניים למוסריים, מאופקים, מבליגים והכי מתחשבים בעולם. אין עוד צבא כזה בכלל.

אולי כדאי להציע את הרעיון לכל המדינות המתמודדות עם אלימות של בני נוער: לשלוח אותם  בגיל 18 לצה"ל. לא לסתם שירות צבאי במדינתם שלהם, חלילה, זה לא יעבוד, הם יהפכו שם מיד ל"קלגסים עם נשק בידים". יש לשלוח את הנוער המופרע לשירות צבאי רק בצבא ההגנה (על ערכי כבוד האדם וחרותו) לישראל. אבל בעצם אולי הקסם הזה זה עובד רק לחיילים יהודים? וחייל גוי, שיגץ, שמגיע לצה"ל אם הוא מגיע מושחת נשאר מושחת? כנראה שאם מדי פעם קורה שאיזה חייל צה"ל מתנהג בצורה לא מוסרית, יש לבדוק את יהדותו. אולי הוא בכלל מתחזה?

טוב, נפלה עלי ציניות, הא?

יחד עם זאת התעודדתי קצת כשקראתי שבקריית טבעון יצאו התלמידים להפגנה כדי לתמוך במורה שלהם, שמשרד החינוק זימן לשימוע היות והנ"ל העיז להשמיע דעות אנטי פשיסטיות בפני התלמידים. אילו הוא היה טוען שחשוב לשמור על החוזק של הצבא שלנו – זה היה בסדר. אילו הוא היה אומר שהצבא שלנו הוא הצבא הכי מוסרי בעולם – זה היה משובח. אילו הוא היה אומר שהלקח מהשואה זה שעלינו להיות חזקים, כדי שהערבים לא יצליחו להשמיד אותנו – זה היה מסר חינוכי. אבל אם הוא מטיל ספק בכל הנ"ל – זו בעיה גדולה. הנערים עלולים להרהר פעמים אם באמת עליהם להתגייס לצבא. הם עלולים לתהות אם בשירותם הצבאי הם משרתים את הערכים החשובים להם או את הערכים החשובים לביבי ויעלון ושאר הצדיקים האוחזים בהגה השלטון. ואם נערים יהרהרו פעמיים על הנושאים הללו זה מסוכן. מי יהיה בשר תותחים? מי ילחם בערבים הרשעים? מי יצא למלחמות שאולי הן מיותרות רק כי בראש המדינה עומד איזה אריק שרון תורן?

אז שימח אותי לקרוא שחלק מתלמידי בית הספר אורט בטבעון עדיין יכולים להפגין חשיבה עצמאית, למרות שהם Just another brick in the wall  - עוד לבנה בחומת ההפרדה הבנויה לתלפיות בין פלסטין לישראל, או זו ההולכת ונבנית עתה בכל יום בין ישראל ושאר אומות העולם.

מסתבר שלמרות כל מאמצי משרד החינוק – אי אפשר להרוס את הנוער לגמרי. יש לו משהו בריא ביסודו. לפחות לתלמידים של מורים שמעיזים להביע עמדה ולגרות את תלמידיהם לחשוב טיפה מחוץ לקופסה לפני שהם בולעים חומר חסר חשיבות, מקיאים אותו בבחינות ושוכחים הכל.

נכתב בינואר 2014. בית אורן

מהי כוהנת אהבה? ( בשבילי..)

מרב הודיה שינגרוס 2014

לפני כשלוש שנים במהלכו של תהליך מדיטטיבי שנועד לקבלת 'הפסוק הנשמתי' שלנו, קבלתי את הפסוק: "אהבת עולם אהבתיך". בזמנו שמחתי
והתענגתי, הרגשתי שקבלתי מסר של אהבה ללא תנאי מהבורא, מעולה.

אבל הכוהנת התבגרה והעמיקה, ועם הזמן הבנתי שהמסר היה הרבה יותר עמוק מזה. המסר דיבר על מהות, המהות הנשמתית שלי, של כל אחד ואחת בבריאה, המהות של הבריאה – אהבת עולם. זהו החומר ההיולי ממנו אני עשויה, זה מה שנשאר כאשר מקלפים את כל הקליפות, זה מה שאני כשאני הויה פשוטה.

כוהנת אהבה זוהי התחיבות נשמתית להופיע בעולם כאהבה ללא תנאי. זוהי התחיבות לייצר מרחבים של התקדשות, של חיבור עמוק לאדמה, לשמים ולכל יצור בבריאה. מרחבים בהם אנחנו "זזים מעצמנו" ונותרים כמהות אלוהית נטולת אגו הפועמת בקצב אחיד עם פעימת היקום.

כוהנת אהבה משרתת בקודש ועוסקת בפולחן, פולחן ההתמסרות וההתמוססות, פתיחת הלב וחגיגת הקיום. היא מגיסת לעזרתה את המשאב הכי עוצמתי והכי זמין שקים ביקום – אנרגית המין והאהבה, והיא רותמת אותה למטרות של התעלות רוחנית, התפתחות תודעתית, בריאת מציאות, ריפוי וטרנספורמציה.

כוהנת אהבה מנגישה חוויות של קדושה, מתווכת בין הבאים בשערי מקדשה לבין מהותם עצמם, יוצרת הכרות בין האדם לבין אלהותו הוא, ושולחת אותו לדרכו רווי בעוצמתו, בשמחתו, בחופשיותו ובאהבתו. אהבה אינסופית שהיא איננה רגש, היא מהות קיומית בלתי ניתנת לשינוי.

האם אני שם?
רוב הזמן לא.

אבל אני בדרך, צועדת בדרך האהבה באדיקות ובכנות, בהנאה ובהתרגשות, (ולעתים, יש להודות, אף בכיווץ והתבלבלות..).
אני פוסעת בעקבות מורי ומורותי ושולחת יד מבעד לערפילי ההיסטוריה אל עבר ידיהן של אחיותי למסדר, כוהנות האהבה מין העולם העתיק, שואבת מאהבתן ותבונתן ומכוונת הכי גבוה שאפשר, אל עבר עולם שירפא עצמו מין השכחה, מין האלימות, הסבל והנפרדות ויגשים את אלהותו, כאן ועכשיו, בתוך עולם החומר, בגוף בשר ודם.

אז זוהי כוהנת אהבה, אחת שהולכת אל עבר הלא נודע מתוך ידיעה עמוקה, שזה כבר כאן!!
מעולם לא היינו משהו אחר…

—

מרב הודיה שינגרוס, בוגרת מחזור א' של קורס "מקדש האהבה"

היות ואנו יצורים מיניים מעומק עצם הווייתנו, אנשים, גברים ונשים, שלא חוקרים לעומק את המיניות שלהם, הולכים ומסתבכים בה באופן טראגי. הם מדחיקים, מכחישים, מסתירים, משקרים, ובעיקר סובלים.

בשל הסתירות העמוקות והתהומות הפעורים בין טבע האדם ובין התרבות האנושית, הפכה מיניות האדם לחידה.

מיניות האדם דומה למבוך מיתולוגי: מי שלא פותר את החידה הזו הולך לאיבוד בנבכי המבוך, והספינקס, הממונה על העוצמה המינית, טורף אותו. הוא אוכל את קרביו מבפנים, על ידי יסורי אשמה, חרטה, בושה ופחד.

מי שפותר את החידה ומשתחרר מן המבוך רוכב על גבו של הספינקס ומעופף איתו. או-אז מוסר לו הדרקון הקדוש ברצון את מפתחות העוצמה של עצם הוויתו.

ומתגלה כי הוא הוא הדרקון.

אוהד אזרחי

לפני הטבח שביצע ד"ר ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, הייתי במשך שנים מספר תלמידו של הרב יצחק גינזבורג. הייתי תלמידו הקרוב, בן בית בביתו, עורך ספריו, מורה לקבלה מטעמו ויד ימינו בתחומים רבים. אחר כך פרשתי. פרשתי ממנו, ובהדרגה גם מכל היהדות האורתודוקסית כולה.

כפי שכתב נכון תומר פרסיקו במאמרו במוסף "הארץ" (21.2.14), משנתו הקבלית של הרב גינזבורג מציעה חידוש מרענן בשדה הקבלה, והחידוש הזה הוא מה שמשך אותי ללמוד אצלו, בדיוק כפי שהוא מושך עדיין רבים וטובים אחרים. גינזבורג הוא פרדוקס שגורם לאנשים רבים לתהות ולגרד בפדחת: איך יכול להיות שאדם כמותו יפיץ משנה גזענית ואלימה, שנשמעת לכל בר דעת כטמטום לאומני שלא היה מבייש את הגרועים שברשעי העולם? כי זאת יש לדעת, בעוד העולם הדתי והחרדי מתבוסס מזה שנים רבות בשלולית רדודה של רבנים בעלי אינטליגנציה מביכה, הרב גינזבורג הוא גאון אמיתי בכל קנה מידה כללי. גינזבורג הוא אדם בעל חשיבה מבריקה, חדשן, הוא בעל חוש הומור מצויין וחולש על ידע נרחב, לא רק ברבדי הנגלה והנסתר של התורה, אלא גם במדעים כלליים, מתמטיקה, פיזיקה, ומוזיקה. גינזבורג הוא אדם שיש לו משהו מעניין לומר בכל תחום עיוני בו הוא נותן את דעתו. שלא כרבנים רבים אחרים, הוא מכיר גם משנות פילוסופיות מערביות ומזרחיות, ואף שיטות אקדמיות בחקר המקרא ושאר מדעי הרוח. והנה אדם בעל שיעור קומה שכזה עומד מאחורי המעשים האלימים ביותר של הימין הקיצוני, ואף משמש השראה רוחנית ברורה לכל יהודי החושב לעשות נקמה כזו או אחרת "בגויים". אוסיף ואומר עוד: מהכרותי האישית אתו עלי להעיד ולומר שגינזבורג הוא אדם נעים הליכות ועדין נפש. הוא איש חכם, אכפתי, צנוע ועניו, שפשוט נעים להיות בחברתו. אז איך זה שמבית מדרשו של האיש העמוק והמיוחד הזה תצא משנה מטומטמת כל כך, שכל השומעה תצילנה שתי אזניו, כמו הציטוט אותו מביא פרסיקו במאמרו האומר: "חיי ישראל עדיפים על חיי גוי … במצב בו יש חשש (אפילו רחוק) שהגוי יפעל (אפילו בעקיפין) לפגוע בחיי ישראל, הרי אז אין משגיחין כלל בחיי הגוי אלא אדרבה – 'טוב שבגויים הרוג'". איך???

השאלה הזו נוקפת כבר שנים רבות בלבי. כמי שגדל בשומר-הצעיר והיה עוד בנערותו פצפיסט מוחלט, היה לי מוזר למצוא את עצמי בשנות התשעים הולך בעקבותיו של הרב גינזבורג לקבר יוסף שבשכם, למערת המכפלה שבחברון ולשאר "מקומות קדושים" העמוסים בעויינות, שנאה ואלימות הדדית בין יהודים לערבים. בסופו של דבר ניתקתי עצמי ממנו ומחצרו. אני לא יכולתי להסכים עם התמיכה באלימות הלאומנית שלו, והוא לא יכול היה להסכים איתי בגישתי הפתוחה ביחס לארוטיקה החבויה במסתרי הקבלה והשלכותיה על מיניות האדם כיום. דרכינו נפרדו.

במאמר הזה אני רוצה לתמוך במאמרו של תומר פרסיקו ולהוסיף עליו עוד כמה נדבכים החשובים להבנת משנתו הימנית של גינזבורג ותלמידיו.

הרב יצחק גינזבורג פועל, ואף מחדש, בתוך ומתוך המסגרת הקבלית של מסורת חב"ד. במחשבת חב"ד למרות, ואולי בשל, הדגש הרב על החכמה, הבינה והדעת (חב"ד) קיימת האדרה של היסוד האלהי שנמצא דווקא "מעבר לטעם ודעת". ספירת הכתר הקבלית היא הגבוהה שבספירות, והיא נמצאת מעבר ליכולת של התודעה לתפוס בה. ספירת הכתר מתבטאת בנפש האדם כאותה נקודה פנימית ביותר, הדבקה תדיר ומחוברת לאלהות. ברובד הנשמה נקראת נקודה זו ה"יחידה שבנפש", שהיא נקודת החיבור בין הבורא לנברא, או "נקודת הבורא שבתוך הנברא", כלומר החלק האלהי שבאדם, והיא כאמור נמצאת הרבה מעבר לכל מחשבה ותבונה. כבר ספר התניא, ספר היסוד של מחשבת חב"ד שנכתב על ידי רבי שניאור זלמן מלאדי, טוען מפורשות שלגוי אין נפש אלהית כלל. הנפש האלהית היא נחלת ישראל בלבד, ולגויים יש רק נפש בהמית, גם אם הם נראים נחמדים ואדיבים, באמת באמת הם לא.

אולם זאת יש לדעת: בתוך מחשבת חב"ד עצמה הרב גינזבורג יונק את תורתו מאחד ההוגים הפחות מפורסמים שחיו בימיה הראשונים של החסידות. בימים ההם היתה חב"ד ההיסטורית למעוזם של גאונים מדיטטיביים, שעמקות המחשבה והעיון בנבכי נפש האדם היו עיקר עיסוקם. המיסיונריות המשיחית השטחית, שתנועת חב"ד העולמית מתעסקת בה בימינו היתה זרה להם לחלוטין. אחד ההוגים שגינזבורג מושפע ממנו ביותר הוא רבי אייזיק הלוי מהומיל, שגם הרב אברהם יצחק הכהן קוק הושפע בזמנו רבות ממשנתו. תורתו של רבי אייזיק מהומיל מדגישה את הקשר המסתורי שבין הספירה הגבוהה ביותר – כתר עליון – ובין הספירה הנמוכה ביותר, זו הנושקת לעולם הגשמי והחומרי – ספירת המלכות. זהו קשר מיוחד, כמו כביש עוקף, מסלול מקוצר, שאיננו מתעכב בכל מדרגות הספירות שבין כתר למלכות, אלא מחבר בין המעמקים של הכתר ובין הצד הכי נגלה של המלכות.

"חנה אריאל" אחד מספריו של רבי אייזיק הלוי מהומיל

כתוצאה מהקשר הפלאי הזה "ארץ ישראל" שספירת המלכות (או בלשון הקבלית של רבי אייזיק מהומיל "פרצוף רחל") היא נשמתה הפנימית, קשורה בעומקה אל ספירת הכתר העליונה ואל מדרגת ה"יחידה שבנפש". כתוצאה מכך התפתחה בחב"ד הקדומה חיבה יתירה לגשמיות. דווקא מתוך עומק העיון ושיא ההתעלות המדיטטיבית המאיינת את ה"אני" מגלה ההוגה החב"די כי בעולם של הגסות החומרית מתגלה "היש האמיתי" של האלהות עצמה. רבי אייזיק מהומיל במשנתו מפריד בין הרוחניות התלמודית של הגולה ("פרצוף לאה") שהיא אמנם יותר "רוחנית" לכאורה, ובין הרוחניות של "ארץ ישראל" שקשורה דווקא למעשיות, לקיום המצוות המעשיות על ידי הגוף ופחות להעמקת השכל בתובנות עליונות.

על פי משנה זו הגסות הטבעית של "ארץ ישראל" הינה עליונה יותר מהעדינות הנפשית ובהירות השכל הנדרשת כדי להעמיק בעיון תלמודי או במדיטציה קבלית. קל להבין כיצד ממקום שכזה יכול לראות הרב גינזבורג, (שבעצמו הוא טיפוס מסוג של "פרצוף לאה"), קדושה עליונה שמתגלמת בנוער הגבעות ("פרצוף רחל"), המקיים את "מצוות ישוב הארץ", ופועל בגסות רוח של "תג מחיר". קל להבין כיצד כל עוד הפעולות הללו נמצאות בתוך גדר התורה וההלכה, ללא כל צורך בעידון ואפולוגטיקה, יראה הרב גינזבורג בפעילות לאומנית גסה הנעשית בחירוף נפש, או אף "מסירות נפש", סוג של גילוי אלהי: זוהי התגלות הכתר במלכות. התגלות ה"יחידה שבנפש", שהיא מעבר לטעם ודעת, המתגלה דווקא בביטוי הגשמי של כח. זו איננה רוחניות עדינה ובורגנית אלא רוחניות של עוצמה וכח של אנשים ש"קרובים לטבע" כי הם חקלאים, עובדי אדמה ורועי צאן, גם אם בינתיים הם נראים כתלמידי ישיבה מתחפפים בעלי הפרעות קשב וריכוז.

החיבור, לכאורה, לטבע

"החיבור לטבע" במשנתו של גינזבורג עליו דיבר פרסיקו במאמרו, איננו "חיבור לטבע" כמו שמבינים אותו כיום בחוגי הניו-אייג' או במעגלים השמאניים, ההולכים וגדלים בארץ הקודש. זהו חיבור "לטבע היהודי", ו"לטבע של ארץ ישראל", כאשר קיימת הנחה אפריורית שיש בכלל כזה דבר. הטבע היהודי על פי הנחות אלו רוצה לקיים את כל מצוות התורה על פי פרשנות חז"ל והשולחן ערוך (ולכן כאשר בית הדין כופה גבר לתת גט נאמר ש"כופין אותו עד שאומר רוצה אני" כי ההנחה היא שבאומרו "רוצה אני" הרי הוא דובר אמת. רצונו העמוק של היהודי הוא לקיים את מצוות הדת, סוברת האינקויזיציה היהודית). לפי משנה מסוכנת זו גם "הטבע של ארץ ישראל" רק משתוקק שיהודים (ויהודים בלבד) ישבו בה ויקיימו עליה מצוות שמיטה, או קרבן פסח. הקשר בין העם והארץ נתפס במונחים אירוטיים במשנתו של גינזבורג, ולכן כאשר עם אחר יושב בארץ, הפלסטינים למשל, נתפס הדבר כגבר זר האונס את אשתך ועודר בערוגתה. הקנאה והנקמה נתפסות כתגובה טבעית ואף מקודשת.

לא תמצאו בחוגי הרב גינזבורג או נוער הגבעות טענה שבגלל החיבור לטבע ולגוף מותר ואף מצווה לתת לגוף שלנו חופש מיני, למרות שהארוס של הגוף הוא הדבר הכי טבעי. זאת משום שאין כאן הקשבה לטבע, אלא קביעה אפריורית מה הטבע שלך, כיהודי\ה, אמור להיות. והטבע שלך שונה לדעתם מטבע הגוי\ה, שהוא טבע נחות ובהמי בלבד, כי על פי משנת חב"ד, הגזענית מעצם הווייתה ושורשה, אין לגוי יכולת חיבור עצמית לעצמות האלהות. הגוי יכול להתחבר לאלהות רק בכפוף ליחס שלו אל ישראל.  כאשר הגוי אוייב את ישראל, אין לו חיבור לאלהות, הוא למעשה מפריע לגילוי האלהות בעולם, ולכן "מחייתו זהו תיקונו".

נשמע איום ונורא? נכון. גם אני חושב כך. אולם יש להבין שחב"ד לא הצמיחה את הגזענות הזו יש מאין. המשפט האומלל: "טוב שבגויים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את ראשו" מיוחס בספרות התלמודית (מכילתא, פר' בשלח) למיסטיקאי הגדול מהמאה השניה לספירה, רבי שמעון בר יוחאי, שהיה תלמידו של רבי עקיבא ונחשב בחוגי היהדות הרבנית לאבי תורת הקבלה ולמחברו של ספר הזוהר.

המודל הרדיקלי של רשב"י

מחקר הקבלה מצביע על מקובלים רבים לאורך היסטוריה שראו את עצמם כממשיכי דרכו של רבי שמעון בר יוחאי וחבורתו. מקובלים רבים ראו בדמותו של רשב"י מודל לחיקוי ולהשראה, וכך גם הרב גינזבורג. אולם בעוד מקובלים רבים היו מושפעים בעיקר מדמותו האגדית של רשב"י כפי שהיא מופיעה בספר הזוהר, הרי שהרב גינזבורג מושפע דווקא בעיקר מדמותו ההיסטורית של אותו מיסטיקאי קדום, שהיה אופוזיציונר רדיקאלי למשטר הרומאי. בסיפור פטירתו של רשב"י קורא עליו הזוהר את הפסוק מספר ישעיה (יד, טז) "רֹאֶיךָ אֵלֶיךָ יַשְׁגִּיחוּ אֵלֶיךָ יִתְבּוֹנָנוּ הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת" (זוהר ג' רצ"ו). מספר פעמים שמעתי את הרב גינזבורג מתייחס אל עצמו, ולפעמים גם אל הרבי מליובביץ', באותו הפסוק. התפיסה העצמית היא של מיסטיקאי בדרגה עליונה, המודע לדרגתו המיסטית היחודית (רשב"י אומר "ראיתי בני עליה והן מועטין.. אם שניים הם – אני ובני הם") ולכן איננו מפחד לומר את האמת בפנים, להתנגד לרומאים (או בימינו לדמוקרטיה המערבית), להתבטא באופן שאיננו פוליטיקלי-קורקט במחריד, ולצחוק על הנחרדים, בידיעה שהוא "מרגיז הארץ מרעיש ממלכות".

ישראל ועמלק אכן דומים

הרב גינזבורג איננו מבזבז את זמנו באפולוגטיקה. בשל השכלתו הרחבה הוא מודע עד מאד לדמיון עליו הצביע פרסיקו בין גישה הקבלית שלו לתפיסות הרומנטיות-גרמניות שהובילו לפריחתו של הנאציזם. אולם זה לא מרגש אותו. להפך, לשיטתו יש קשר עמוק בין עמלק וישראל. גרמניה נחשבת בחוגים חרדיים רבים לעמלק בגלגולו המודרני. הרב גינזבורג ותלמידיו עד היום מחרימים כל תוצרת של גרמניה, כדי לא להנות מתוצרת "עמלק". אולם אותה משנה שרואה קשר בין הגס והנמוך ביותר אל הגבוה והרוחני ביותר, יכולה להצביע גם על קשר בין ישראל ועמלק: על שניהם נאמרה המילה "ראשית". "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק" נאמר בספר במדבר (פרק כד) ועל ישראל נאמר ""קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהֹוָה רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ספר ירמיה פרק ב). עמלק הוא ראשית הגויים, כלומר שורש התופעה הגויית, הכתר של הגויים, ואילו ישראל היא הראשית המקודשת לה'. משום כך יכול הרב גינזבורג להתבטא במודע (!) באופן שלא היה מבייש את התיאולוגים המיסטיים של הרייך השלישי, תוך שהוא סובר שהנאצים העמלקים אכן עלו על משהו אמיתי, אבל באופן מעוות. לא הם הגזע הנבחר, אלא אנחנו.

אני תמיד מודה לרב גינזבורג שחשף בפני את פניה הגזעניים להחריד של תורת ישראל. תחת שבט לימודו כתבתי בשמו מאמרים שמצדיקים את התפיסות הללו (בחוברות אותן פרסמנו בזמנו שנשאו את השם "מלכות ישראל") מהבחינה הקבלית ותלמודית. רבנים "נאורים" התפתלו על כסאם וניסו להסביר שזה לא נכון וזה לא בדיוק כי תורת ישראל היא מוסרית ונאורה, וזה גרם לנו לגיחוך. מנקודת המבט שלנו הם נראו חנפנים קטנים, שמנסים למצוא חן בעיני החילונים ואומות העולם. אילו למדתי אצל רבנים שכאלו יתכן ולא הייתי עומד על עוצמת העיוות הגזעני שקיים בתוך תוכה של היהדות משחר ימיה.

רק לאחר שפרשתי מגינזבורג ומשיטתו, מחב"ד ומשיטתה ומהיהדות החרדים כולה, התחלתי להתחקות אחר שורשי המחלה הלאומית שלנו. מה שגיליתי הפתיע אותי: שורשיה של היהדות אינם נעוצים בדרכיהם של שבטי ישראל הקדומים, כי אם בתפיסה הרוחנית שהתגבשה בממלכת יהודה, בסמוך לחורבן ממלכת ישראל, כתגובה פוסט טראומטית לכך. לא אאריך כאן, אך ככל שהעמקתי לחקור את שורשי היהדות ותפיסותיה הגזעניות והשובניסטיות כך גיליתי עד כמה אין זו אלא תרבות רוחנית חדשה, שנוצרה על בסיס התרבות העברית הקדומה תוך מחיקתה של הראשונה והחלפתה בשניה. בתרבות העברית היו כמובן מלחמות עקובות מדם עם הגויים השכנים. אבל לא היתה שם תפיסה גזענית מתיהרת. התפיסה של ישראל כעם בחירה ועם סגולה הלכה והתגבשה דווקא עם התבוסות והחורבנים, כתגובה פוסט-טראומטית, של רגשי נחיתות, המתבטאים כפיצוי ברגשי עליונות ילדותיים.

כשאדם פרטי חווה טראומה אנחנו מבינים שהוא זקוק לטיפול. אנחנו מבינים שאם הוא לא יטפל בעצמו מה שיקרה זה שהוא יסדר לעצמו באופן בלתי מודע שחזורים של האירועים הטראומטיים, שיאשרו לו שוב ושוב את תמונת הממציאות שלו. כך קרה לאומה היהודית. הטראומה הלאומית הראשונה (חורבן ממלכת ישראל) לא טופלה. היא הניבה תיאוריה פוסט טראומטית שנכתבה ונשזרה אל תוך התורה, וגרמה למלך יאשיהו לשחזר באופן הלתי מודע את הטראומה הלאומית, ולגרום לטראומה גדולה יותר של חורבן ממלכת יהודה עצמה. משם המשיכה הטראומה להתעצם דרך עזרא ונחמיה ו"אנשי הכנסת הגדולה" שחזרו לציון טראומטיים, פגועים, ותגובתיים, והם שיצרו את הדת היהודית. הדת אותה יצרו עזרא וממשיכי דרכו החז"ליים נוצרה מראשיתה כדת גזענית (עזרא כפה על העם לגרש את הנשים הנכריות), מתבדלת, מתנשאת, דת שאיננה עוסקת באדם אלא ביהודי, ואיננה עוסקת בתיקון העולם, אלא כפועל יוצא של "ביאת המשיח" היהודי, שיוכיח לכל באי עולם את עליונות ישראל, עליונות הדת היהודית, קדושת ארץ ישראל ויחודו של אלהי ישראל. המשיח היהודי יכפה (כלשון הרמב"ם) את התורה על האנושות. קל לראות כיצד הנצרות והאיסלאם ספגו מתוך הרעיון הדתי היהודי את המחלה היהירה הזו אלא שבגלל שלהם, שלא כישראל, היה כח פוליטי וצבאי הם גם מימשו אותה בפועל.

לדעתי עלינו להבין זאת היטב: היהדות היא דת פוסט-טראומטית, והעם היהודי הוא עם פוסט-טראומטי שלא זכה לטיפול קולקטיבי, ולכן היה שותף באופן בלתי מודע ליצירת טראומות חוזרות ונשנות, בדמות גירושים, פוגרומים ושואות. גם כיום לא ינוחו ולא ישנו מנהיגיו עד שיצליחו להוכיח לעצמם ולשאר העולם שגם הערבים והאיראנים הם בסך הכל גרסה נוספת של שונאי ישראל העמלקים, שרוצים כרגיל להשמידנו והקב"ה כרגיל יצילנו מידם, עד הפוגרום הבא.

אנחנו צריכים טיפול

כבר שנים שאני חוזר וטוען שעלינו לקחת את עצמנו כקולקטיב לטיפול, כי אנחנו עם טראומטי. זו לא בושה להיות אדם שזקוק לטיפול. הבושה היא להיות עיוור ולא להכיר בכך. הדת היהודית שנוצרה כתגובה פוסט-טראומטית, ניתקה במכוון את היהודי מהטבע, מהאנושות הכללית, מהנשיות (שיש שיטענו שזו "הטבע") ומהארוס. הנצרות והאיסלאם ינקו את שורשי המחלה הזו מהדת היהודית ואף החמירו אותה. במאמרים אחרים הארכתי בכך ולא ארחיב על כך כאן. מה שחשוב לנו להבין ביחס לגינזבורג ושיטתו זה שהוא מודע לניתוק של עם ישראל מהטבע, ובדרכו אף מנסה לתקן זאת, אלא שבגלל שהוא מכפיף עצמו להלכה היהודית אין הוא יכול להרשות לעצמו לחזור באמת אל הטבע, ואל האלהי שבטבע. הוא רואה עצמו כמי שחייב להכפיף את הטבע להנחות מוזרות שבאות ממוחם הקודח של יהודים הלכתיים, פוסט-טראומטיים, שכתבו ספרי הגות וקבלה בגולה הדוויה. אין במשנתו חזרה אמתית אל הטבע או אל הארוס המלא, אלא נסיון מודע לתקן את הניתוק הגלותי מהטבע על ידי חזרה ל"ארץ ישראל" תוך הנחות אפריוריות המונחתות עליה "מלמעלה", מהמינד, הנחות גזעניות שהינן האינהרנטיות לדעתו להלכה היהודית כאשר לא מנסים ליפייף אותה.

אולם גישתו של גינזבורג נשענת לא רק על ההלכה היהודית אלא במידה שווה גם על התפיסה המשיחית אקטיביסטית של הרבי מליובביץ'.אני זוכר היטב תלמידים של הרב גינזבורג שראו בו, בגינזבורג, דמות משיחית. הימים היו ימי האינטיפאדה הראשונה, והרבי מליובביץ' עדיין היה חי ובועט. הרב גינזבורג התנער מכל וכל מהנסיונות להדביק לו תוית של משיח, והפנה את התוית הזו כלפי מעלה – אל הרבי מליובביץ', שבדיוק באותן שנים החל לפזר עוד ועוד רמזים בדבר משיחיותו שלו. מאז הלך והתקבע הרב גינזבורג במחנה המשיחיסטי של חב"ד. זהו מחנה שמתבסס על דבריו של הרבי "אדוננו ומורנו מלך המשיח" מליובביץ' כגילוי אלהי נוסף, לצד התורה וההלכה, גילוי שדוחף לאקטיביזם משיחי, ולהתנהלות שלא ממש דופקת חשבון לדרכי הגויים ולנימוסיהם הדמוקרטיים, או למה שמכונה על ידי חילונים נאורים בעיני עצמם "שלטון החוק". יש רק שלטון אחד מבחינתם של המשיחיים: שלטונו של מלך המשיח. זה לא צחוק. זו אמת. החוק הישראלי הוא צרה שצריך להתמודד איתה לפעמים, כמו כל חוקות הגויים, אבל אין לו תוקף של אמת, והוא חיוור ומגוחך לעומת הצורך להיות נאמנים לאמת הגדולה של הקבלה המשיחית הימנית קיצונית של חב"ד.

כמו אקטיביסטים אחרים גם הרב גינזבורג ותלמידיו מונעים מתוך חוסר סיפוק עמוק מהמציאות. כל מי שמייחל לאיזה משיח שיבוא ויהפוך סדרי עולם מונע מכך. בזה הם שותפים למרבית הציבור הישראלי שהופך ליותר ויותר מתוסכל מיום ליום, כאשר מסתבר לו שהוא חי בתרבות נצלנית וצינית, שחזירי ההון-שלטון מושלים בה ביד גסה. אולם העוד האקטיביזם החברתי מנסה ליצור אלטרנטיבה אזרחית הוגנת האקטיביזם המשיחי-דתי מנסה לפרק את הקיום כולו כדי שדרך סדקי השברים של תרבות השקר תזרח "האמת". משברים, מלחמות ושאר רעידות אדמה נתפסות כאירועים שיכולים לנער את המציאות ולעזור למשיח להגיע. משום כך תופעות כמו הטבח של גולדשטיין בחברון ועוד מעשי אלימות שמזעזעים את הציבור הישראלי ה"שפוי" משמחות את גינזבורג ואנשיו, דווקא בגלל שזה מזעזע את הציבור. הלא כבר נאמר שהוא רואה עצמו כאותו "האיש מרעיש הארץ, מרגיז ממלכות".

כשזה קם זה נופל

גינזבורג רוצה נקמה. מבחינתו נקמה קשורה לתקומה. לא לחינם השורש הלשוני ק.מ. עומד בבסיס הנקמה והתקומה. מבחינתו כמו מבחינת הרבי מליובביץ' המצב כיום הוא ש"יד ישראל תקיפה" ואל לנו להתקפל ולהראות חולשה. חולשה מזמינה רק שפיכות דמים נוספת, והיא איננה מועילה לא לישראל ולא לגויים, כי היא מפתה אותם, את הרשעים האלו, לעשות עוד ועוד מעשים של ביזה ורצח. גינזבורג רוצה שהפאלוס הישראלי יתרומם ויקום ניצב וגאה, ונקמה (מדוייקת עד כמה שניתן, לשיטתו) מקוממת את כבוד ישראל שהוא כבוד אלהים עצמו.

אולם כפי שאמרתי גינזבורג לא פועל בחלל ריק. מבחינתו הגויים הם סעיפים של הארכיטיפים של "עשיו" ושל "ישמעאל", שהם פסולת שהזדקקה החוצה מהזהב הטהור שהוא יעקב – הארכיטיפ של עם ישראל. רבקה היתה הרה לשני תאומים. כשהשנים השתובבו לה בבטן היא הלכה לשאול מה הענינים אצל איזו נביאה שמאנית מקומית יש להניח. וכך נאמר לה: שני גויים בבטנך (ולא אחד) ושני לאומים ממעייך יפרדו, ורש"י מיד מצטט את מדרש חז"ל : "ממעיך יפרדו – מן המעים הם נפרדים, זה לרשעו וזה לתומו". כלומר הגויים מעצם הגדרתם ומבטן הורתם נולדים לרשעות, ורק אנחנו, היהודים, נולדים לתום. כמה תמים וזכים אנחנו זה הרי ידוע. אך הפסוק ממשיך: ולאום מלאום יאמץ, ומפרש רש"י שוב: "לא ישוו בגדולה כשזה קם זה נופל". והנה לכם שורש התודעה המוליכה את התרבות היהודית כבר אלפי שנים: אין זו תודעה של win win, אלא תודעה של win lose. תודעה שמניחה הנחה אפריורית שכשהגויים על הגובה אנחנו נופלים. רק כאשר אנחנו נקום, ותקומתנו קשורה לדעת גינזבורג בנכונותו לעשות נקמה, הם יפלו. זה או אנחנו או הם.

WIN WIN

זהו לדעתי שורש הבעיה. התודעה האנושית מתפתחת כיום להכיר בכך שהכל קשור בכל. בין אם זה בעולם האקולוגי ובין אם זה בעסקים. מודל של win – lose איננו מקדם אף אחד באמת להצלחה, אלא את שני הצדדים להפסד וקריסה. גילינו את זה באקולוגיה, שלא ניתן לנצל אזור מסויים על פני כדור הארץ בלי שכל הפלנטה תפגע במוקדם או במאוחר. גילינו את זה בעסקים שעסק מצליח לא רואה בעולם שדב קרב בו האחר צריך להפסיד כדי שאני אצליח, אנחנו מגלים את זה כיום במרקם החברתי, שבו אין מצב ששכבה חברתית אחת תחיה על חשבון האחרות לאורך זמן. ברור הדבר שימיהם של הטייקונים ספורים בצמרת. קריסת המערכת כולה ממשמשת ובאה. והגיע הזמן להבין את זה גם בתיאולוגיה: כל תיאולוגיה אתנוצנטרית שבנויה על הם או אנחנו שייכת לתודעה שהביאה את עולמנו לכדי קריסה. גינזבורג מקדם תיאולוגיה קבלית מורכבת ומסובכת[1] ששיכת לתודעה הישנה של win-lose  תודעה שהביאה את עולמנו למצב משברי ולקריסת מערכות אקולוגית.

עלינו לפתח כיום תפיסה תיאולוגית של win win. חגים של win win, וגישה פוליטית רוחנית שמבינה שרק כאשר לכולם יהיה טוב גם לי יהיה טוב.

אוהד אזרחי. בית אורן. אדר תשע"ד 2014.

החלטתי לצייר את זה כמו גרף.

זה לא מדעי… זו תחושת הבטן שלי ורבים אחרים שחיים בפוליאמורי הגיבו בפייס ואמרו שגם אצלם זה ככה.

מודלים לחיי אהבה לא מונוגמיים

אוהד אזרחי (פלא).  2014.

למה צריך בכלל מודל?

מאותה סיבה שצריכים שפה כדי לתקשר. המילים ממילא לא מחזיקות את המציאות. כשמדברים על אהבה, אפילו המילה "אהבה" בעצמה מתגלית כבעייתית. אבל כשיש לנו מושגים לשוחח בהם זה עוזר לנו להתמצא קצת יותר בשדה האהבה. לתת זה לזה נ.צ ולומר "הי, אני כאן אני נמצא". ואז, כמו בשירו המפורסם של רומי – להזמין את עצמנו להפגש בשדה עצמו, זה שמעבר למילים ומעבר למושגי הנכון והלא נכון.

כמה מודלים יש?

כנראה המון – "ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים". כל אדם הוא מקרה מיוחד. כל מפגש אנושי הוא יחודי, כל מפגש של אהבה בין שניים או יותר הוא יחודי. לכן המודלים שאשרטט כאן אינם סוג של מגירות ש"צריך" להתברג לתוכן חלילה. זה יותר כמו נקודה על שפת המעגל. כמה נקודות יש על שפת המעגל? אין ספור. אבל אנחנו יכולים לציין מספר נקודות ולהדגיש אותן. כל אחת מהן תהיה מודל. יש עוד מודלים מעבר למה שאכתוב כאן, אבל זו ההתחלה.

ניקח שני אנשים. לימור ואבנר. הם אוהבים זה את זו ושניהם החליטו לחיות חיי אהבה לא מונוגמיים. בואו נראה כמה מהאפשרויות העומדות לרשותם.

מודל מס' 1: זוגיות גרעינית "Primary Relationships"

במודל הזה הקשר בין לימור ואבנר הוא הקשר המרכזי והמחייב ביותר. הם הזוגיות הגרעינית. בזוגיות הזו הם משקיעים הכי הרבה זמן ואנרגיה. הם מרגישים עומק ביחסים שלהם מעבר לעומק שהם חשים ביחסים עם אנשים אחרים, והם גם מעונינים להעמיק את היחסים שלהם עוד ועוד.

לימור ואבנר מתכוונים לחיות יחד לאורך זמן. אולי הם נשואים. אולי יש להם ילדים. אולי הם חיים ביחד. כל אחד מהם יכול שיהיה לו בני זוג נוספים וגם מאהבים מזדמנים, אבל כוווולם יודעים שהקשר בין לימור לאבנר הוא הקשר העיקרי עבורם. משום כך את רוב החופשות, סופי השבוע, החגים וכדומה לימור ואבנר יבלו יחד. אולי הם יזמינו את אחד מבני הזוג הנוספים להצטרף אליהם – אבל זה תלוי בהזמנה. נקודת המוצא היא שהם יחד, וכל הקשרים האחרים מסכימים לתמוך בקשר שלהם.

כך למשל, אם אבנר פתאום מאד מאותגר מהקשר שבין לימור ליורם החבר הנוסף שלה, שגם אתו היא חולקת אהבה ומיניות, לימור ויורם יבדקו עם אבנר מה אפשר לעשות כדי שלא יהיה לו כל כך קשה. יתכן גם שהם יורידו פרופיל ברמת האינטנסיביות של היחסים שלהם. זו היתה ההסכמה שלהם מראש. גם יורם הסכים לכך. גם הוא מודע לכך שהקשר של לימור איתו הוא קשר שניוני (Secondary). יתכן שגם ליורם יש קשר ראשוני עם אשה אחרת, נקרא לה נוגה. יורם מחוייב קודם כל לקשר עם נוגה ולימור מחוייבת קודם כל לקשר עם אבנר. רק כשזה מתאפשר – וזה מתאפשר כי בעקרון כולם מעוניינים שזה יתאפשר – גם יורם ולימור מתראים, מבלים יחד ועושים אהבה נפלאה.

מודל מס' 2 : המשפחה המורחבת – Extended Family

במודל הזה עדיין יש קשר שהוא הקשר המרכזי, ביחס לקשרים אחרים שהם קשרים שניוניים, אבל הקשר המרכזי הזה איננו מוגבל רק לשני אנשים! בדוגמה הזו לימור ואבנר לא חיים לבדם. הם הכניסו לחייהם גם את שרה. שרה "התחתנה" (עם או בלי מרכאות) גם עם לימור וגם עם אבנר. הם חיים כשלישיה (או רביעיה, או חמישיה… ) וכולם נמצאים בקשר מחייב, הדדי וארוך טווח, של אהבה.

לכל אחד מהם יכולים להיות עוד מאהבים. כלומר, עדיין לימור פוגשת גם את יורם, ואבנר יוצא עם נוגה, ושרה,, שהיא בי-סקסואלית, אוהבת גם את הגר (אם לשניים) וגם את המאהב צעיר וחמוד שלה אבימלך. אבל הגר ואבימלך יודעים, כשם שיודעים זאת גם יורם ונוגה, שהם מאהבים שניוניים (SECONDARY) של חברי המשפחה המורחבת הזו. לפעמים כולם חוגגים יחד ולפעמים לא. כי לא תמיד כולם בהכרח אוהבים את כולם, אבל כולם יודעים ומסכימים שהדרגה הראשונה של המחוייבות והאינטנסיביות שמורה למשפחה המורחבת בתוך עצמה.

מודל מס' 3 : קומונה של אהבה.

לימור, אבנר, שרה, ועוד חמישה חברים חיים כולם בקהילה שחולקת אהבה חופשית. יש ביניהם כל מיני קשרים. לפעמים אבנר בעיקר עם שרה ולפעמים בעיקר עם לימור. לפעמים הקשרים שלהם בכלל עם אנשים מחוץ לקומונה, אבל הקשר המחייב שלהם הוא הקשר הקהילתי. הם כאילו "נשואים לקהילה". כל קשר אחר כפוף לעובדה שכל אחד מהם הוא קודם כל חלק מקהילה שיש לה מטרה משותפת וחזון מסויים. הם חולקים את חייהם זה עם זה בצורות שונות. לפעמים כלכלית, לפעמים במרחב במחיה (בית משותף) ולפעמים במיניות, אבל העיקר זה שהם שייכים לקהילה שהאהבה החופשית היא חלק מהאידיאולוגיה שלה. משום כך הקהילה תומכת ביצירת מרחב של אהבה חופשית, ובכל פעם שנוצרות דרמות בין האוהבים (ותמיד עלולות להיווצר) הקהילה עושה שימוש מושכל בכלים שונים של "אקולוגיה חברתית" מפותחת, כדי לעזור לכל אחד מהם לראות את עצמו טוב יותר, ולקחת אחריות מלאה על עצמו, מעשיו ובחירותיו.

מודל מס' 4 : הזוגיות הפנימית ברשת האהבה.

כאן יש תפיסה לגמרי אחרת: כל אחד מהנוגעים בדבר רואה את הזוגיות הראשונית שלו כמתרחשת קודם כל בתוכו. לימור מכירה את עצמה כבעלת צד זכרי וצד נקבי. היא מודעת לכך שכל מה שהיא מבקשת מאבנר, או מגברים אחרים, נובע בעצם מהבקשה שלה לחבור עם הזכריות הפנימית שלה בדרכים שונות. היא יודעת שאבנר וכל הגברים האחרים אינם אלא השתקפויות מקסימות של סול – הגבר הפנימי שבתוכה (ככה היא קראה לו). המחוייבות הראשונית שלה היא לזיווג הפנימי שמתרחש בתוכה בין סול ולבנה, שהיא הצד הנקבי שלה. כשיש לה בעיות רגשיות, היא בודקת קודם כל מה קורה בתוכה פנימה, בחיי האהבה הפנימיים. משם היא יוצאת לעולם האהבה החיצוני כישות ריבונית ושלמה, שמבקשת לחלוק אהבה עם העולם. היא איננה מחפשת אהבה, היא אהבה, והיא אוהבת לחלוק אותה עם אחרים.

אבנר, שרה, הגר, ולימור וכל החברים האחרים ברשת האהבה שלהם יודעים שכל אחד מהם מחוייב קודם כל לזוגיות הפנימית שלו, ולכן לוקח את מלוא האחריות רק על עצמו, רגשותיו, ומעשיו. הם אוהבים זה את זה ומפרגנים זה לזה, אבל לא מנסים לרצות זה את זה, או לכבול זה את זה בחוזים של מחוייבות כלשהי.

יחד עם זאת – יש בין אבנר ולימור אינטימיות עמוקה, שמתבססת על שנים רבות יחד, זה לצד זה, בתמיכה, בגילוי לב, ובמיניות מלאת תשוקה. שום דבר לא נלקח כמובן מאליו ביחסים שלהם, חוץ אולי מההחלטה לתת זה לזו את מלא החופש להיות בדיוק מי ומה שהם, ולבטא את מלוא האהבה שלהם בכל דרך שנראית להם נכונה. הם יודעים שהם חלק מרשת של אהבה, הרשת הזו מהווה גם מרחב של תמיכה הדדית. כשלאחד מהם קשה יש לו רשת של אוהבים שיכולים לעזור לו למצוא את עצמו מחדש. הקושי של אחד החברים לא "תוקע" באופן אוטומטי את בן או בת הזוג שלו. יחד עם זאת, החברים ברשת האהבה יודעים שכל אחד מהם משתקף בכל אחד אחר, והקושי של אחד מהם מצביע על קושי של כולם, באופן זה או אחר. הם עוזרים ותומכים זה בזה, אבל לא נשאבים לדרמה של אחד החברים. להפך, אם אבנר מרגיש נבגד כי לימור מתלהבת עכשיו בעיקר מיורם, החברים של אבנר ינסו לעזור לו לחזור לעוצמה הפנימית שלו. הם לא יקנו את הסיפור שקשה לאבנר "בגלל מה שלימור עושה" והם ינסו להזכיר זאת לאבנר ברגעיו הקשים. זו ההסכמה שלהם אחד עם השני והשלישי והרביעית.

***

במאמר הקצר הזה שרטטתי רק כמה אופציות שעלו בדעתי לאור נסיוני בחיים שכאלו כבר יותר מעשור. כתבתי אותן כדי שיהיה לכל אחד מאתנו את האפשרות להוסיף עוד מודלים למאגר, לפרט עוד מה יש בתוך כל מודל ולבחון את הפרטים הקשורים בחיים שיש בהם אהבה, חופש ועומק אינטימי מעבר למונוגמיה.

כשיש לנו שפה מתאימה, אנחנו יכולים לדבר על מערכות היחסים המופלאות שלנו ולתקשר טוב יותר זה עם זו. אבנר יכול למשל לומר ללימור בדייט: "אני מעוניין שיהיו בינינו יחסים לא מונוגמיים, אבל אני בהחלט רוצה שאת תהיי הזוגיות הגרעינית שלי. רוצה?".

בברכה לאהבה רבה

פלא.

אוהד אזרחי

בימים אלו מלאו 20 שנה לטבח שערך ד"ר ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, טבח שזכה לפרשנות קבלית מהללת על ידי הרב המקובל ר' יצחק גינזבורג, בחוברת "ברוך הגבר" ובשאר מאמרים מפרי עתו. לפני הטבח נמניתי במשך שנים מספר על חוג תלמידיו של הרב יצחק גינזבורג. למעשה הייתי תלמידו הקרוב, בן בית בביתו, עורך ספריו, מורה לקבלה מטעמו ויד ימינו בתחומים רבים. אחר כך פרשתי. פרשתי ממנו, ובהדרגה גם מכל היהדות האורתודוקסית כולה.

פרדוקס הגאון המטורף

כפי שכתב נכון תומר פרסיקו במאמרו במוסף "הארץ" (21.2.14), משנתו הקבלית של הרב גינזבורג מציעה חידוש מרענן בשדה הקבלה, והחידוש הזה הוא מה שמשך גם אותי, כמו רבים אחרים, ללמוד אצלו. הרב יצחק גינזבורג הוא פרדוקס, שגורם לאנשים רבים לתהות ולגרד בפדחת: איך יכול להיות שאדם כמותו יפיץ משנה גזענית ואלימה, שנשמעת לכל בר דעת כטמטום לאומני שלא היה מבייש את הגרועים שברשעי העולם? כי זאת יש לדעת, בעוד העולם הדתי והחרדי מתבוסס מזה שנים רבות בשלולית רדודה של רבנים בעלי אינטליגנציה מביכה, הרב גינזבורג הוא גאון אמיתי בכל קנה מידה כללי. גינזבורג הוא אדם בעל חשיבה מבריקה, חדשן, בעל חוש הומור מצויין וחולש על ידע נרחב, לא רק ברבדי הנגלה והנסתר של התורה, אלא גם במדעים כלליים, מתמטיקה, פיזיקה, ומוזיקה. גינזבורג הוא בהחלט אדם שיש לו משהו מעניין לומר בכל תחום עיוני בו הוא נותן את דעתו. והנה אדם בעל שיעור קומה שכזה עומד מאחורי המעשים האלימים ביותר של הימין הקיצוני, ואף משמש השראה רוחנית ברורה לכל יהודי החושב לעשות נקמה כזו או אחרת "בגויים"?

אוסיף ואומר עוד: מהכרותי האישית אתו עלי להעיד ולומר שגינזבורג הוא אדם נעים הליכות ועדין נפש. הוא איש חכם, אכפתי, צנוע ועניו, שפשוט נעים להיות בחברתו. אז איך זה שמבית מדרשו של האיש העמוק והמיוחד הזה תצא משנה מטומטמת כל כך, שכל השומעה תצילנה שתי אזניו, כמו הציטוט אותו מביא פרסיקו במאמרו האומר: "חיי ישראל עדיפים על חיי גוי … במצב בו יש חשש (אפילו רחוק) שהגוי יפעל (אפילו בעקיפין) לפגוע בחיי ישראל, הרי אז אין משגיחין כלל בחיי הגוי אלא אדרבה – 'טוב שבגויים הרוג'". איך???

השאלה הזו נוקפת כבר שנים רבות בלבי. כמי שגדל בשומר-הצעיר והיה עוד בנערותו פצפיסט מוחלט, היה לי מוזר למצוא את עצמי בשנות התשעים הולך בעקבותיו של הרב גינזבורג לישיבת "קבר יוסף" שבשכם, למערת המכפלה שבחברון ולשאר "מקומות קדושים", העמוסים בעויינות, שנאה ואלימות הדדית בין יהודים לערבים. בסופו של דבר ניתקתי עצמי ממנו ומחצרו. אני לא יכולתי להסכים עם התמיכה באלימות הלאומנית שלו, והוא לא יכול היה להסכים איתי בגישתי הפתוחה ביחס לארוטיקה החבויה במסתרי הקבלה והשלכותיה על מיניות האדם כיום. דרכינו נפרדו.

במאמר הזה אני רוצה לתמוך במאמרו של תומר פרסיקו ולהוסיף עליו עוד כמה נדבכים החשובים להבנת משנתו הימנית של גינזבורג ותלמידיו.

"מעבר לטעם ודעת"

הרב יצחק גינזבורג פועל, ואף מחדש, בתוך ומתוך המסגרת הקבלית של מסורת חב"ד. במחשבת חב"ד למרות, ואולי בשל, הדגש הרב על החכמה, הבינה והדעת (חב"ד) קיימת האדרה של היסוד האלהי שנמצא דווקא "מעבר לטעם ודעת". ספירת הכתר הקבלית היא הגבוהה שבספירות, והיא נמצאת מעבר ליכולת של התודעה לתפוס בה. ספירת הכתר מתבטאת בנפש האדם כאותה נקודה פנימית ביותר, הדבקה תדיר ומחוברת לאלהות. ברובד הנשמה נקראת נקודה זו ה"יחידה שבנפש", שהיא נקודת החיבור בין הבורא לנברא, או "נקודת הבורא שבתוך הנברא", כלומר החלק האלהי שבאדם, והיא כאמור נמצאת הרבה מעבר לכל מחשבה ותבונה. כבר ספר התניא, ספר היסוד של מחשבת חב"ד, שנכתב על ידי רבי שניאור זלמן (רש"ז) מלאדי, טוען מפורשות שלגוי אין נפש אלהית כלל. הנפש האלהית היא נחלת ישראל בלבד, ולגויים יש רק "נפש בהמית", גם אם הם נראים נחמדים ואדיבים, באמת באמת הם לא. רש"ז עצמו מבסס את דבריו ישירות על כתבי האר"י. הגזענות הזו שורשיה עמוקים…

אולם זאת יש לדעת: בתוך מחשבת חב"ד עצמה הרב גינזבורג יונק את תורתו מאחד ההוגים הפחות מפורסמים שחיו בימיה הראשונים של החסידות. בימים ההם היתה חב"ד ההיסטורית למעוזם של גאונים מדיטטיביים, שעמקות המחשבה והעיון בנבכי נפש האדם היו עיקר עיסוקם. המיסיונריות המשיחית השטחית, שתנועת חב"ד העולמית מתעסקת בה בימינו היתה זרה להם לחלוטין. אחד ההוגים שהרב גינזבורג מושפע ממנו ביותר הוא רבי אייזיק הלוי אפשטיין מהומיל, שגם הרב אברהם יצחק הכהן קוק הושפע בזמנו רבות ממשנתו. תורתו של רבי אייזיק מהומיל מדגישה את הקשר המסתורי שבין הספירה הגבוהה ביותר – כתר עליון – ובין הספירה הנמוכה ביותר, זו הנושקת לעולם הגשמי והחומרי – ספירת המלכות. זהו קשר מיוחד, כמו כביש עוקף, מסלול מקוצר, שאיננו מתעכב בכל מדרגות הספירות שבין כתר למלכות, אלא מחבר בין המעמקים הנסתרים ביותר של הכתר ובין הצד הכי נגלה של המלכות.

כתוצאה מהקשר הפלאי הזה "ארץ ישראל" שספירת המלכות (או בלשון הקבלית של רבי אייזיק מהומיל "פרצוף רחל") היא נשמתה הפנימית, קשורה בעומקה אל ספירת הכתר העליונה ואל מדרגת ה"יחידה שבנפש". כתוצאה מכך התפתחה בחב"ד הקדומה חיבה יתירה לגשמיות. דווקא מתוך עומק העיון ושיא ההתעלות המדיטטיבית המאיינת את ה"אני" מגלה ההוגה החב"די כי בעולם של הגסות החומרית מתגלה "היש האמיתי" של האלהות עצמה. רבי אייזיק מהומיל במשנתו מפריד בין הרוחניות התלמודית של הגולה ("פרצוף לאה") שהיא אמנם יותר "רוחנית" לכאורה, ובין הרוחניות של "ארץ ישראל" שקשורה דווקא לחומריות, לקיום המצוות המעשיות על ידי הגוף הגשמי, ופחות להעמקת השכל בתובנות עליונות.

על פי משנה זו הגסות הטבעית של "ארץ ישראל" הינה עליונה יותר בעצם מהעדינות הנפשית ובהירות השכל הנדרשת כדי להעמיק בעיון תלמודי או במדיטציה קבלית. קל להבין כיצד ממקום שכזה יכול לראות הרב גינזבורג, (שבעצמו הוא טיפוס מסוג של "פרצוף לאה"), קדושה עליונה שמתגלמת בנוער הגבעות ("פרצוף רחל"), המקיים את "מצוות ישוב הארץ", ופועל בגסות רוח בסגנון "תג מחיר". קל להבין כיצד כל עוד הפעולות הללו נמצאות בתוך גדר התורה וההלכה, ללא כל צורך בעידון ואפולוגטיקה, יראה הרב גינזבורג בפעילות לאומנית גסה הנעשית בחירוף נפש, או אף "מסירות נפש", סוג של גילוי אלהי: זוהי התגלות הכתר במלכות. התגלות ה"יחידה שבנפש", שהיא מעבר לטעם ודעת, המתגלה דווקא בביטוי הגשמי של כח. זו איננה רוחניות עדינה ובורגנית אלא רוחניות של עוצמה וכח של אנשים ש"קרובים לטבע" כי הם חקלאים, עובדי אדמה ורועי צאן (גם אם בינתיים הם נראים סתם כתלמידי ישיבה חפפנים, בעלי הפרעות קשב וריכוז).

ולכן כדאי לשים לב: "החיבור לטבע" במשנתו של גינזבורג, עליו דיבר תומר פרסיקו במאמרו, איננו "חיבור לטבע" כמו שמבינים אותו כיום בחוגי הניו-אייג' או במעגלים השמאניים, ההולכים וגדלים בארץ הקודש. זהו חיבור "לטבע היהודי", ו"לטבע של ארץ ישראל", כאשר קיימת הנחה אפריורית שיש בכלל כזה דבר (!). "הטבע היהודי" על פי הנחות אלו רוצה לקיים את כל מצוות התורה על פי פרשנות חז"ל והשולחן-ערוך (ולכן כאשר בית הדין כופה גבר לתת גט לאשתו נאמר בהלכה ש"כופין אותו עד שאומר רוצה אני" וזה נחשב בבית הדין היהודי כרצון קביל, גם אם הוא הושג על ידי כפיה, איומים או סבל. ההנחה הרווחת בהלכה היא שבאומרו "רוצה אני", אפילו תחת מכבש של כפיה, הרי הוא דובר אמת, כי רצונו העמוק של היהודי הוא בעצם לקיים את מצוות הדת הרבנית. כך סוברת האינקויזיציה היהודית-הלכתית). לפי משנה מסוכנת זו גם "הטבע של ארץ ישראל" רק משתוקק שיהודים (ויהודים בלבד) ישבו בה ויקיימו עליה מצוות שמיטה, או קרבן פסח. הקשר בין העם והארץ נתפס במונחים אירוטיים במשנתו של הרב גינזבורג, ולכן כאשר עם אחר יושב בארץ, הפלסטינים למשל, נתפס הדבר כגבר זר האונס את אשתך ועודר בערוגתה. הקנאה והנקמה נתפסות כתגובה טבעית ואף מקודשת.

לא תמצאו בחוגי הרב גינזבורג או נוער הגבעות טענה שבגלל החיבור לטבע ולגוף מותר ואף מצווה לתת לגוף שלנו חופש מיני, למרות שהארוס של הגוף הוא הדבר הכי טבעי. זאת משום שאין כאן הקשבה לטבע, אלא קביעה אפריורית מה הטבע שלך, כיהודי\ה, אמור להיות. והטבע שלך שונה לדעתם מטבע הגוי\ה, שהוא טבע נחות ובהמי בלבד, כי על פי משנת חב"ד, הגזענית מעצם הווייתה ושורשה, אין לגוי יכולת חיבור עצמית לעצמות האלהות. הגוי יכול להתחבר לאלהות רק בכפוף ליחס שלו אל ישראל.  כאשר הגוי אוייב את ישראל, אין לו חיבור לאלהות אלא דרך היכלות הקליפות, למעשה הוא מפריע לגילוי האלהות בעולם, ולכן "מחייתו זהו תיקונו".

נשמע איום ונורא? נכון. גם אני חושב כך. אולם יש להבין שחב"ד לא הצמיחה את הגזענות הזו יש מאין. המשפט האומלל: "טוב שבגויים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את ראשו" מיוחס בספרות התלמודית (מכילתא, פר' בשלח) למיסטיקאי הגדול מהמאה השניה לספירה, רבי שמעון בר יוחאי, שהיה תלמידו של רבי עקיבא ונחשב בחוגי היהדות הרבנית לאבי תורת הקבלה ולמחברו של ספר הזוהר.

מרגיז ממלכות

מחקר הקבלה מצביע על מקובלים רבים לאורך היסטוריה שראו את עצמם כממשיכי דרכו של רבי שמעון בר יוחאי וחבורתו. מקובלים רבים ראו בדמותו של רשב"י מודל לחיקוי ולהשראה, וכך גם הרב גינזבורג. אולם בעוד מקובלים רבים היו מושפעים בעיקר מדמותו האגדית של רשב"י כפי שהיא מופיעה בספר הזוהר, הרי שהרב גינזבורג מושפע גם מדמותו ההיסטורית של אותו מיסטיקאי קדום, שהיה אופוזיציונר רדיקאלי למשטר הרומאי. בסיפור פטירתו של רשב"י קורא עליו הזוהר את הפסוק מספר ישעיה (יד, טז) "רֹאֶיךָ אֵלֶיךָ יַשְׁגִּיחוּ אֵלֶיךָ יִתְבּוֹנָנוּ הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת" (זוהר ג' רצ"ו). מספר פעמים שמעתי את הרב גינזבורג מתייחס אל עצמו, ולפעמים גם אל הרבי מליובביץ', באותו הפסוק. התפיסה העצמית היא של מיסטיקאי בדרגה עליונה, המודע לדרגתו המיסטית היחודית (רשב"י אומר "ראיתי בני עליה והן מועטין.. אם שניים הם – אני ובני הם") ולכן איננו מפחד לומר את האמת בפנים, להתנגד לרומאים (או בימינו לדמוקרטיה המערבית), להתבטא באופן שאיננו פוליטיקלי-קורקט במחריד, ולצחוק על הנחרדים, בידיעה שהוא "מרגיז הארץ מרעיש ממלכות".

הקשר ההפוך בין עמלק וישראל

הרב גינזבורג איננו מבזבז את זמנו באפולוגטיקה. בשל השכלתו הרחבה הוא מודע עד מאד לדמיון עליו הצביע פרסיקו בין גישה הקבלית שלו לתפיסות הרומנטיות-גרמניות שהובילו לפריחתו של הנאציזם. אולם זה לא מרגש אותו. להפך, לשיטתו יש קשר עמוק בין עמלק וישראל. גרמניה נחשבת בחוגים חרדיים רבים לעמלק בגלגולו המודרני. הרב גינזבורג ותלמידיו עד היום מחרימים כל תוצרת של גרמניה, כדי לא להנות מתוצרת "עמלק". אולם אותה משנה שרואה קשר בין הגס והנמוך ביותר אל הגבוה והרוחני ביותר, יכולה להצביע גם על קשר בין ישראל ועמלק: על שניהם נאמרה המילה "ראשית". "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק" נאמר בספר במדבר (פרק כד) ועל ישראל נאמר ""קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהֹוָה רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ספר ירמיה פרק ב). עמלק הוא ראשית הגויים, כלומר שורש התופעה הגויית, הכתר של הגויים, ואילו ישראל היא הראשית המקודשת לה'. משום כך יכול הרב גינזבורג להתבטא במודע (!) באופן שלא היה מבייש את התיאולוגים המיסטיים של הרייך השלישי, תוך שהוא סובר שהנאצים העמלקים אכן עלו על משהו אמתי, אבל הם קלטו זאת באופן מעוות: לא הם הגזע הנבחר, אלא אנחנו…

אני תמיד מודה לרב גינזבורג שחשף בפני את פניה הגזעניים להחריד של תורת ישראל. תחת שבט לימודו כתבתי בשמו מאמרים שמצדיקים את התפיסות הללו מהבחינה הקבלית ותלמודית. המאמרים התפרסמו בחוברות שנשאו את השם "מלכות ישראל". רבנים "נאורים" התפתלו על כסאם וניסו להסביר שזה לא נכון וזה לא בדיוק כך. הם ניסו להראות שתורת ישראל היא תורה מוסרית ונאורה, וזה גרם לנו לגיחוך. מנקודת המבט שלנו הם נראו כחנפנים קטנים, שמנסים למצוא חן בעיני החילונים ואומות העולם. אילו למדתי אצל רבנים שכאלו יתכן ולא הייתי עומד על עוצמת העיוות הגזעני שקיים בתוך תוכה של היהדות משחר ימיה.

שורשי המחלה

רק לאחר שפרשתי מגינזבורג ומשיטתו, מחב"ד ומשיטתה ומהיהדות החרדית כולה, התחלתי להתחקות אחר שורשי המחלה הלאומית שלנו. מה שגיליתי הפתיע אותי: שורשיה של היהדות אינם נעוצים בדרכיהם של שבטי ישראל הקדומים, כי אם בתפיסה הרוחנית שהתגבשה בממלכת יהודה, בסמוך לחורבן ממלכת ישראל, כתגובה פוסט טראומטית לכך. לא אאריך כאן, אך ככל שהעמקתי לחקור את שורשי היהדות ותפיסותיה הגזעניות והשובניסטיות כך גיליתי עד כמה אין זו אלא תרבות רוחנית חדשה יחסית, שנוצרה על בסיס התרבות העברית הקדומה תוך מחיקתה של הראשונה והחלפתה בשניה. בתרבות העברית העתיקה היו כמובן מלחמות עקובות מדם עם הגויים השכנים, אבל לא היתה שם תפיסה גזענית מתיהרת. התפיסה של ישראל כעם בחירה ועם סגולה הלכה והתגבשה דווקא עם התבוסות והחורבנים, כתגובה פוסט-טראומטית, של רגשי נחיתות, המתבטאים כפיצוי ברגשי עליונות ילדותיים.

כשאדם פרטי חווה טראומה אנחנו מבינים שהוא זקוק לטיפול. אנחנו מבינים שאם הוא לא יטפל בעצמו מה שיקרה זה שהוא יסדר לעצמו באופן בלתי מודע שחזורים של האירועים הטראומטיים, שיאשרו לו שוב ושוב את תמונת הממציאות שלו. כך קרה לאומה היהודית. הטראומה הלאומית הראשונה (חורבן ממלכת ישראל) לא טופלה. היא הניבה תיאוריה פוסט טראומטית שנכתבה ונשזרה אל תוך התורה עצמה, וגרמה למלך יאשיהו לשחזר באופן בלתי מודע את הטראומה הלאומית, ולגרום לטראומה גדולה עוד יותר: התמוטטות ממלכת יהודה עצמה. משם המשיכה התיאולוגיה הדתית היהודית החדשה להתעצם דרך עזרא ונחמיה ו"אנשי הכנסת הגדולה" שחזרו לציון טראומטיים, פגועים, ותגובתיים, והם שהניחו את היסודות הממסדיים עליהם נבנתה עם השנים הדת היהודית. הדת החדשה שגיבשו עזרא וממשיכי דרכו החז"ליים נוצרה מראשיתה כדת גזענית (עזרא כפה על העם לגרש את הנשים הנכריות), מתבדלת, מתנשאת, דת שאיננה עוסקת באדם אלא ביהודי, ואיננה עוסקת בתיקון העולם, אלא כפועל יוצא של "ביאת המשיח" היהודי, שיוכיח לכל באי עולם את עליונות ישראל, עליונות הדת היהודית, קדושת ארץ ישראל ויחודו של אלהי ישראל. המשיח היהודי יכפה (כלשון הרמב"ם) את התורה על האנושות. קל לראות כיצד הנצרות והאיסלאם ספגו מתוך הרעיון הדתי היהודי את מחלת היוהרה אלא שבגלל שלהם, שלא כלישראל, היה כח פוליטי וצבאי, הם גם מימשו אותה בפועל, מה שנמנע מיהודים לעשות עד ימי ממלכת העוזי בגבעות השומרון.

לדעתי עלינו להבין זאת היטב: היהדות (בהבדל מדרכם של שבטי ישראל העבריים הקדומים) היא דת פוסט-טראומטית. העם היהודי הוא עם פוסט-טראומטי, שלא זכה לטיפול קולקטיבי, ולכן היה שותף באופן בלתי מודע ליצירת טראומות היסטוריות חוזרות ונשנות, בדמות גירושים, פוגרומים ושואות. גם כיום לא ינוחו ולא ישנו מנהיגיו עד שיצליחו להוכיח לעצמם ולשאר העולם שגם הערבים והאיראנים הם בסך הכל גרסה נוספת של שונאי ישראל העמלקים, שרוצים כרגיל להשמידנו והקב"ה כרגיל יצילנו מידם, עד הפוגרום הבא.

כבר שנים שאני חוזר וטוען שעלינו לקחת את עצמנו כקולקטיב לטיפול. זו לא בושה להיות אדם שזקוק לטיפול. הבושה היא להיות עיוור ולא להכיר בכך. הדת היהודית הממוסדת ניתקה במכוון את היהודי מהטבע, מהאנושות הכללית, מהנשיות (שיש שיטענו שזו "הטבע") ומהארוס. במאמרים אחרים הארכתי בכך ולא ארחיב על כך את הדיבור כאן. מה שחשוב לנו להבין ביחס לרב גינזבורג ושיטתו, זה שהוא מודע לניתוק של עם ישראל מהטבע, ובדרכו הוא אף מנסה לתקן זאת, כפי שניסתה החסידות בימיה הטובים לעשות[1]. החסידות נכשלה במשימתה כאשר ניסתה להחזיר את הויטאליות הטבעית לעם ישראל, אך מבלי לחרוג ממש ממסגרת ההלכה היהודית (שמטרתה האינהרנטית היא ניתוק היהודי מהטבע[2]). משום שהרב גינזבורג מכפיף עצמו להלכה היהודית אין הוא יכול להרשות לעצמו לחזור באמת אל הטבע, ואל היסוד האלהי הפראי שבטבע. הוא רואה עצמו כמי שחייב להכפיף את הטבע להנחות מוזרות שבאות ממוחם הקודח של יהודים הלכתיים, שכתבו ספרי הגות וקבלה בגולה הדוויה. אין במשנתו של הרב גינזבורג חזרה אמתית אל הטבע או אל הארוס המלא, אלא נסיון מודע לתקן את הניתוק הגלותי מהטבע על ידי חזרה ל"ארץ ישראל" תוך הנחות אפריוריות המונחתות עליה "מלמעלה", מהמינד, הנחות גזעניות שהינן האינהרנטיות לדעתו להלכה היהודית כאשר לא מנסים ליפייף אותה.

משיח משיח משיח

אולם גישתו של הרב גינזבורג נשענת לא רק על ההלכה היהודית, אלא במידה שווה גם על התפיסה המשיחית אקטיביסטית של הרבי מליובביץ'.אני זוכר היטב תלמידים של הרב גינזבורג שראו בו, בגינזבורג, דמות משיחית. הימים היו ימי האינטיפאדה הראשונה, והרבי מליובביץ' עדיין היה חי ובועט. הרב גינזבורג התנער מכל וכל מהנסיונות להדביק לו תוית של משיח, והפנה את התוית הזו כלפי מעלה – אל הרבי מליובביץ', שבדיוק באותן שנים החל לפזר עוד ועוד רמזים בדבר משיחיותו שלו. מאז הלך והתקבע הרב גינזבורג במחנה המשיחיסטי של חב"ד. זהו מחנה שמתבסס על דבריו של הרבי "אדוננו ומורנו מלך המשיח" מליובביץ' כגילוי אלהי נוסף, לצד התורה וההלכה, גילוי שדוחף לאקטיביזם משיחי, ולהתנהלות שלא ממש דופקת חשבון לדרכי הגויים ולנימוסיהם הדמוקרטיים, או למה שמכונה על ידי חילונים נאורים בעיני עצמם "שלטון החוק". יש רק שלטון אחד מבחינתם של המשיחיים: שלטונו של מלך המשיח, וכל השאר אינו יותר מהבל שעתיד להתמוטט בקרוב בימינו ממ"ש (ראשי תיבות של שמו של הרבי: מנחם מנדעל שניאורסון). זה לא צחוק. זו אמת. החוק הישראלי הוא צרה שצריך להתמודד איתה לפעמים, כמו כל חוקות הגויים, אבל אין לו תוקף של אמת, והוא חיוור ומגוחך לעומת הצורך להיות נאמנים לאמת הגדולה של הקבלה המשיחית הימנית קיצונית של חב"ד.

כמו אקטיביסטים אחרים גם הרב גינזבורג ותלמידיו מונעים מתוך חוסר סיפוק עמוק מהמציאות. כל מי שמייחל לאיזה משיח שיבוא ויהפוך סדרי עולם מונע מכך. בזה הם שותפים למרבית הציבור הישראלי שהופך ליותר ויותר מתוסכל מיום ליום, כאשר מסתבר לו שהוא חי בתרבות נצלנית וצינית, שחזירי ההון-שלטון מושלים בה ביד גסה. אולם בעוד האקטיביזם החברתי מנסה ליצור אלטרנטיבה אזרחית הוגנת, האקטיביזם המשיחי-דתי מנסה לפרק את הקיום כולו כדי שדרך סדקי השברים של תרבות השקר תזרח לה "האמת". משברים, מלחמות ושאר רעידות אדמה נתפסות כאירועים חיוביים, שיכולים לנער את המציאות מתרדמתה ולעזור למשיח להגיע מהר יותר. משום כך תופעות כמו הטבח של גולדשטיין בחברון ועוד מעשי אלימות שמזעזעים את הציבור הישראלי ה"שפוי" משמחות את הרב גינזבורג ואנשיו, דווקא בגלל שזה מזעזע את הציבור. הלא כבר נאמר שהוא רואה עצמו כאותו "האיש מרעיש הארץ, מרגיז ממלכות".

כשזה קם זה נופל

הרב גינזבורג רוצה נקמה. מבחינתו נקמה קשורה לתקומה. לא לחינם השורש הלשוני ק.מ. עומד בבסיס הנקמה והתקומה. מבחינתו כמו מבחינת הרבי מליובביץ' המצב כיום הוא ש"יד ישראל תקיפה" ואל לנו להתקפל ולהראות סממני חולשה. חולשה מזמינה לדעתו רק שפיכות דמים נוספת, ומשום כך אין היא מועילה לא לישראל ולא לגויים, כי היא מפתה אותם, את הרשעים האלו, לעשות עוד ועוד מעשים של ביזה ורצח. הרב גינזבורג רוצה שהפאלוס הישראלי יתרומם ויקום ניצב וגאה, ונקמה (מדוייקת עד כמה שניתן, לשיטתו) מקוממת את כבוד ישראל שהוא כבוד אלהים עצמו.

אולם כפי שאמרתי גינזבורג לא פועל בחלל ריק. מבחינתו הגויים הם סעיפים של הארכיטיפים של "עשיו" ושל "ישמעאל", שהם פסולת שהזדקקה החוצה מהזהב הטהור שהוא יעקב – הארכיטיפ של עם ישראל. רבקה היתה הרה לשני תאומים. כשהשנים השתובבו לה בבטן היא הלכה לשאול מה הענינים אצל איזו נביאה שמאנית מקומית יש להניח. וכך נאמר לה: "שני גויים בבטנך (ולא אחד) ושני לאומים ממעייך יפרדו". רש"י בפירושו לתורה מצטט מיד את מדרש חז"ל : "ממעיך יפרדו – מן המעים הם נפרדים, זה לרשעו וזה לתומו". כלומר הגויים מעצם הגדרתם ומבטן הורתם נולדים לרשעות, ורק אנחנו, היהודים, נולדים לתום. כמה תמים וזכים אנחנו זה הרי ידוע. אך הפסוק ממשיך: "ולאום מלאום יאמץ", ומפרש רש"י שוב: "לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל". והנה לכם שורש התודעה המוליכה את התרבות היהודית כבר אלפי שנים: אין זו תודעה של win win, אלא תודעה של win lose. תודעה שמניחה הנחה אפריורית שכשהגויים על הגובה אנחנו נופלים. רק כאשר אנחנו נקום, ותקומתנו קשורה לדעת הרב גינזבורג בנכונותנו לעשות נקמה בגויים, הם יפלו. זה או אנחנו או הם.

זהו לדעתי שורש הבעיה. התודעה האנושית הגלובלית מתפתחת כיום להכיר בכך שהכל קשור בכל. בין אם זה בעולם האקולוגי ובין אם זה בעסקים. מודל של win – lose איננו מקדם אף אחד באמת להצלחה, אלא את שני הצדדים להפסד וקריסה. גילינו את זה באקולוגיה, שלא ניתן לנצל אזור מסויים על פני כדור הארץ בלי שכל הפלנטה תפגע במוקדם או במאוחר. גילינו את זה בעסקים, שעסק מצליח לא רואה בעולם שדה קרב, בו האחר צריך להפסיד כדי שאני אצליח, ואנחנו מגלים את זה כיום גם במרקם החברתי, שבו אין מצב ששכבה חברתית אחת תחיה ותשגשג על חשבון האחרות לאורך זמן. ברור הדבר שימיהם של הטייקונים בצמרת ספורים הם וקריסת המערכת הישנה כולה ממשמשת ובאה, כי היא בנויה על תודעה של אחד על חשבון השני. הגיע הזמן שנבין זאת גם במרחב התיאולוגי: כל תיאולוגיה אתנוצנטרית, שבנויה על "הם או אנחנו" שייכת לתודעה שהביאה את עולמנו לסף קריסה אקולוגית. הרב גינזבורג מקדם תיאולוגיה קבלית מורכבת ומסובכת[3] ששיכת לתודעה הישנה הזו.

לעניות דעתי עלינו לפתח כיום תפיסה תיאולוגית שמעודדת גישה של win win. עלינו למצוא דרך לחגוג את החגים  בסגנון win win ולהפסיק לחגוג את מפלת שונאינו, פרעה, המן או "היוונים". הדור שלנו צריך לפתח גישה פוליטית ורוחנית שמבינה שרק כאשר לכולם יהיה טוב גם לי יהיה טוב, כי הכל קשור בכל, וזה מובנה של האחדות האלהית.

אוהד אזרחי. בית אורן. אדר תשע"ד 2014.

אוהד אזרחי (2014)

"אבל איך מתמודדים עם הקנאה?" שואלים אותי לא אחת אנשים שמתחילים לבדוק את האפשרות לחיי אהבה לא-מונוגמיים.

שטיפת מח

עבור אנשים רבים קנאה מהווה מכשול בלתי עביר. ובאמת, כל סדרות הטלויזיה וסרטי הקולנוע כמו גם כל הסיפורים שחונכנו עליהם מהגיל הרך ועד בגרותנו כולם לוקחים כמובן מאליו את הקנאה ואת תוצאותיה ההרסניות. בכל הסיפורים שעיצבו את תודעתנו אם לבן או בת הזוג שלנו מתפתחת משיכה אל אדם אחר המצב נתפס כאסון, שגורם לאנשים לצאת מגדרם, להתעצבן, לאבד את העשתונות, להודיע חד משמעית ש"זה נגמר בינינו" ולפעמים אף לנהוג באלימות. בחומרים הללו מזינים כבר מאות בשנים את התודעה שלנו ושל הדורות שקדמו לנו. המח שלנו שטוף באופן קשה בחומרים מעודדי קנאה. אין לנו ,Role Models כלומר אין לנו דוגמאות מופת, שניתן ללמוד מהן דרכים אחרות להתיחסות לנושא הקנאה הרומנטית. לכן נתפסים רגשות של קנאה רומנטית בחברה שלנו כמשהו שאי אפשר כמעט להכיל, ומהווים תירוץ מובן להתפרצויות אלימות, שלעתים אף מסתימות ברצח.

במאמר הזה אני רוצה לפרק קצת את התלכיד הנפשי של הקנאה, ולראות האם ניתן להיות חופשיים אך מול אותם רגשות או שנגזר עלינו לנהל את חיינו בהליכה על קצות האצבעות, כדי שלא נעורר חלילה את מפלצת הקנאה מרבצה.

השורש העברי

בשפה העברית המילה קנאה קשורה למילה קניין. האדם הקנאי מנסה לנכס לעצמו משהו. נטיית לבו היא נטיה של ניכוס נכסים. האגו בונה את עצמו על ידי שהוא לומד מה שלו בעולם. קניניו של אדם מצביעים על מעמדו החברתי ועל מידת הצלחתו בחיים. קנאה על רקע רומנטי נובעת מכך שמבלי משים הפכנו את אהובינו לחלק מקנייני האגו שלנו.

פסיכולוגים שונים כבר עמדו על כך שבבסיס תחושת הקנאה נמצא הפחד, ובפרט הפחד שמא ילקח ממני משהו שחשוב לי. אהובתי חשובה לי, ואני מקבל המון מהזכות לחיות איתה חיי אהבה אינטימיים. הלכך, כאשר היא מגלה עניין במושא אהבה אחר אני חושש שמא כל מה שאני מקבל ממנה (מינית, נפשית ופסיכולוגית) עלול להעלם. זה מפחיד. אבל האם לזאת יקרא אהבה?

אילו האהבה אליה היתה זו שמוליכה אותי הלא חפץ הייתי בטובתה של אהובתי! הייתי רוצה בשבילה את הטוב ביותר, גם אם משמעות הדבר היא שאני אהנה מחברתה פחות. אנחנו מבינים זאת היטב כשמדובר בילדים אהובים: גם אם קשה לנו הפרידה מהם אנחנו תומכים בכך שהם יצאו למסעותיהם בחיים, שיטיילו, שיאהבו שיצאו ללמוד גם אם זה רחוק. אנחנו כהורים אפילו נממן להם את הנסיעה. למה? כי אנחנו אוהבים אותם. ההבניה החברתית שהתרגלנו אליה מלמדת אותנו שלעולם הם ישארו הילדים האהובים שלנו, גם אם יסעו רחוק, לא כך הדבר בכל הקשור לאהבה הרומנטית. אנחנו נוטים להתיחס לאהובינו כנכס שלנו, אבל הנכס הזה עומד כל הזמן בסכנה. ההבניה החברתית המונוגמית בה אנחנו חיים מספרת לנו שאם אהובינו יתענינו באופן מיני או רגשי באהוב אחר, זה אומר שהקשר בינינו יחלש ואף ינתק. מה שיש לנו כרגע עלול להלקח מאתנו, אומרים לנו הפחדים, ובאותו הרגע, מה שמניע אותנו מבחינה רגשית זה הפחד מאבדן הקניין. הפחד הוא שמניע אותנו לקנא, ולא האהבה.

המקרא פותח את סיפורו של המין האנושי בכשלון ההתמודדות עם בעיות של קנאה. קין רוצח את הבל בגלל קנאה. אמנם בספר בראשית לא מדובר על קנאה זוגית, אבל המדרש טוען מיד שהסיבה למריבתם הבלתי ברורה של קין והבל היתה קנאתם לאישה: יש אומרים שהויכוח ביניהם נסוב על לילית, שנבראה לפני חוה, ויש אומרים שהוא נסוב על תאומתו השניה של הבל[1]. כל אחד מהם רצה אותה לעצמו, ומתוך כך, טוענים בעלי המדרש צצה האלימות הרצחנית הראשונה בעולם: "ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו".

גם המיתולוגיה היוונית מתארת את "אם כל המלחמות" הלא היא מלחמה טרויה, המלחמה שבה קפחו את חייהם רבבות לוחמים וגיבורים, כמלחמה שפרצה בעקבות קנאה זוגית: הלנה, אשת מנלאוס מספרטה, נמלטה מבעלה המלך עם מאהב צעיר, פאריס נסיך טרויה. קנאתו של מנלאוס בערה בו על אבדן אהבתה של הלנה היפה, והדבר הצית מלחמה עקובה מדם.

בקבלת האר"י קין והבל נתפסים כשני שורשי נשמות ארכיטיפיים שכל האנושות יונקת מהם. יש נשמות שקשורות יותר למה שנקרא "שורש קין" ויש נשמות שיונקות מ"שורש הבל". מה שחזק באופי של נשמות משורש קין אלו שאיפות של הצבת גבולות ורכישת קניינים, בעולם החומר ובעולם הרוח כאחד. על פי הסיפור המקראי קין היה עובד אדמה, והבל לעומתו היה רועה צאן. רועי הצאן לא מנכסים את האדמה לעצמם, ואילו החקלאים סוברים שהאדמה שייכת להם, הם הופכים אותה ל"חוה" פרטית. לנשמות שנמשכות משורש קין יש נטיה חזקה ליצירת קן, ולרכישת קניין. לעומת זאת לנשמות הנמשכות משורש הבל יש נטיה לראות בכל הקניינים כולם דברי הבל ולא יותר. כאילו היו הדברים כולם רק הבל-פה, משב רוח שאי אפשר לתופסו בחופן היד.

אפשר לומר שבריאות נפשית קשורה בין היתר ביכולתנו לאזן באופן נכון בין שורשי קין והבל שבנפשנו. חשוב לדעת מה "שלי" בעולם, לדעת היכן עוברים הגבולות שלי, על מה יש לי אחריות ועל מה לא, ויחד עם זאת לזכור תמיד שכל הגבולות כולם אינם אלא הבל, כי אין דבר בעולם שהוא באמת "שלי". בעומק הדברים אפילו ה"אני" לא באמת קיים בקיום נפרד, כפי שאמר בודהא. גדולי החסידות החזיקו אחריו, מבלי להכירו, ואמרו שהמילה "אני" מורכבת מאותן אותיות של המילה "אין". אם עצם המושג "אני" אינו יותר מקונספט הכרתי של האגו מה כבר יכולה להכיל הקביעה "זה שלי"?

לפרק את הפצצה

הקנאה היא כמו פצצה בעולם הנפש, ויש לפרק אותה כדי שלא תתפוצץ עלינו ותפגע בכל היקר לנו. תחת המושג "קנאה" רובץ מכלול גדול של רגשות שונים. קוקטיילים של פחד, שיפוט עצמי, עצבות וכעס משמשים בנו בערבוביה תחת הכותרת הכללית לה אנו קוראים "קנאה". מנסיוני מצאתי שאם אני רק אומר לעצמי "אני מקנא" זה לא עוזר לי כלל, אבל אם אני מודע יותר לעולם הנפשי ואומר: "אני חש קנאה, וזה אומר שאני מפחד, זה מאפשר לי להתחיל לפרק את הפצצה ולתהות עם עצמי: ממה אני מפחד? האם הפכתי את אהובתי לקניין שלי? האם אני מרגיש מאוים? ממה? האם יש בסיס לתחושת האיום הזו, או שהיא בעצם מוגזמת? היתכן שתוכנתתי להרגיש מאויים על ידי אגדות ילדים וסרטי דרמה? ועד כמה אני מריץ בנפשי סרטים מפחידים שמה שעומד בבסיסם זה שיפוט עצמי שלילי, המבקש נואשות אישור לעצמו על ידי בלעדיות אהבתה של אהובתי?

הפסיכולוגית האמריקאית ד"ר דבורה אנאפול, שעוסקת מזה שנים רבות במערכות יחסים לא מונוגמיות ובהבנת אספקטים עדינים במיניות האדם (תגיע ללמד בארץ בתחילת יוני 2014), כותבת כי מחקרי המח מראים בפירוש שתחושת קנאה מופיעה באופן חריף יותר ככל שהנבדק נוטה יותר לחוסר בטחון ולתלותיות.

חירות ועבודה פנימית

הבחירה שלי בחיי אהבה בלתי-מונוגמיים נובעת מהחלטה שגמלה בלבי לפני קרוב לעשרים שנה שאינני רוצה להיות נשלט על ידי הפחדים וחוסר הבטחון שלי. אני רוצה לפגוש את הפחדים שלי ולעבוד עליהם. אינני רוצה שהערך העצמי שלי יהיה תלוי במידת הקניין הבלעדי שיש לי כביכול על חיי המין והרגש של אהובתי. אני אדם של חירות ומשום כך אני רוצה לאפשר חירות, הן לעצמי והן לסובבים אותי. אינני מעוניין לשלוט בחייה של זוגתי בגלל הפחדים הבלתי פתורים שלי. אינני רוצה גם להיות מתומרן בחיי האהבה והתשוקה שלי על ידי מערך הפחדים הבלתי מודעים של אהובתי. לכן בכל פעם שעולה בי תחושה של קנאה, אני רואה זאת פשוט כהזדמנות להתבוננות פנימית ולחקירה, הזדמנות לשחרור דפוסים עתיקים שתוקעים אותי. זה הכל.

אנשים רבים לא מעונינים לחטט כך בנפשם, וזו זכותם המלאה. אבל עבורי ועבור אנשים שכמותי, לחיות מבלי להתבונן במעמקי עולם הנפש נתפס כסוג של החמצה אדירה, על סף הזנחה פושעת של העבודה הפנימית.

הבניה חברתית

אנתרופולוגים הצביעו על חשיבותה של ההבניה החברתית בהתעוררות הקנאה. חברות שבטיות שונות זו מזו במידת הקנאה הרומנטית המתעוררת בקרב חבריהן. הסיבה לכך, בין היתר, נעוצה במידת ההדגשה על נושאים של קניין בכלל, ועל הקניין הקשור במיניות האישה בפרט. כאשר הקניין האישי חשוב מאד, קיימת נטיה ליצור קניין על מיניות האישה, וברגע שנכנס מאהב לתמונה הוא מהווה איום על אותו קניין. לכן מתעוררת הקנאה לעתים בחמת זעם. מאידך בחברות בהן הרכוש הפרטי אינו כה חשוב, ויש בהן נטיה גדולה יותר לחלוק הכל, גם הקניין על "הבן הממשיך" פחות חשוב וגם הקניין על מיניות האישה פחות משמעותי או לא קיים כלל. בחברות שכאלה כשמאהב חדש נכנס לתמונה לא מתפרש הדבר כאיום על "מה שיש" אלא כחלק מהתנהלות החיים הרגילה והנורמלית. היות ואין איום על מה שקיים מתעורר פחות פחד, ודפוסים של קנאה הופכים פחות דומיננטיים באותן חברות. התנהגות קנאית נתפסת לעתים באותן חברות כסוג של חרפה מבחינה חברתית.

כך למשל עבור שבט הטודה, החי בדרום הודו, קינאה רומנטית משולה לאנוכיות, ונחשבת לחטא. בני השבט מאמינים כי נשמותיהם של המתים עוברות על גשר העשוי מקורי-עכביש. לבם של אנשים שהיו קנאים בחייהם הופך כבד, משקלו קורע את קורי העכביש והם נופלים אל הנהר. על פי מסגרת הנישואים המקובלת אצל שבט הטודה אישה שהתחתנה עם גבר הפכה באופן אוטומטי לאשת כל אחיו, כולל אלו שעדיין לא נולדו. המגבלות המיניות בקרב אותו שבט היו מעטות, ומין היה קל להשגה, לפני הנישואין ואחריהם. גם לגברים וגם לנשים מותר לקחת מאהבים, ולכן יחסיה של אישה עם המאהב שלה לא נתפסו בעיני הבעלים שלה כמאיימים על מסגרת הנישואים. לבני שבט הטודה לא  היה יחס מחמיר גם כלפי רכושם האישי, או אפילו כלפי הורותם. גברים לא התעניינו לדעת האם הילד שגידלו היה שלהם. הבעל המבוגר ביותר בין בעליה של האישה נטל חלק בטקס הלידה אולם כל הבעלים נחשבו כאבותיו של הרך הנולד במידה שווה.

לעומת שבט הטודה ניתן לראות את דפוסי הבעלות והקנאה של בני שבט האפצ'י האינדיאנים מצפון אמריקה: עבור בני האפצ'י קנאה רומנטית נחשבה לרגש מקובל חברתית. בניגוד לבני שבט הטודה, דפוס הנישואים המקובל בקרב בני שבט האפצ'י היה מונוגמיה. מין לפני הנישואים נחשב לדבר שלילי, ומשום כך הנאה מינית היוותה תגמול שהושג לאחר תקופה ארוכה של המתנה. כפועל יוצא מכך ניתן להבין מדוע בן השבט חייב היה להגן בקנאות כנגד האיום שהציג כל גבר אחר. בקרב בני השבט הקניין היה על פי רוב אישי והרכוש היה בשימוש בלעדי של בעליו. ילדים היו משאב חשוב ביותר, שהעניקו לבני השבט מעמד חברתי ותעודת ביטוח לעת זקנה. ביטחון בהורות היה מרכיב חברתי חשוב מאוד, וכל איום אפשרי על אותו "ביטחון" עורר קנאה עזה. כאשר גבר אפצ'י יצא לתקופה מביתו הוא היה מבקש מקרוב משפחה לרגל אחר אישתו  ולוודא שאינה פוגשת גברים אחרים. (פרופ' איילה מלאך-פיינס, צילה של האהבה: קנאה רומנטית. תל אביב: צ'ריקובר, 1993).

חברה בריאה, בעיני, איננה חברה המעודדת קנאה. חברה בריאה לא משתיתה עצמה על אותם קנינים שאנו נוטים לתפוס על חייהם האירוטיים של הקרובים לנו ביותר. חברה בריאה, גם אם אין היא חברה שבטית, אלא חברה פוסט-מודרנית עכשוית, תעודד את חבריה לא ליפול למלכודות הקנאה אלא למצוא דרכים לבסס את בטחונם העצמי והזוגי מבלי להגביל זה את זו ומבלי לנסות לשלוט בחיי אהובנו. לצערי, נכון לשנת 2014 אנחנו בישראל עדין חיים בחברה המאשרת תחושות של קנאה כתחושות מובנות מאליהן, ואף מעודדת אותן. אנחנו עדיין מחנכים ילדים לתפיסה המוטעית, כאילו בני האדם הנם יצורים מונוגמיים מעצם טבעם, האמורים לפצות על תחושות חוסר הבטחון ההדדיות של בני הזוג באמצעות מסגרת הקניין של חיי זוגיות המונוגמית.

אנחנו חיים בחברה שלא מעצימה את חבריה, אלא מעודדת את חולשתם, תלותיותם, ואלימותם ההדדית. לי ברור הדבר שקיימים גופי ממשל, צבא, הון ושלטון שמעונינים בכך. חברה של אנשים מועצמים הינה חברה פחות צייתנית, ואף פחות צרכנית. זו חברה שתספק פחות חיילים השועטים לקרב ותזדקק לפחות תחליפים לאהבה בלתי מושגת. גם אם אין הם מודעים לכך, ברור לי למה מובילי החברה הבטחוניסטית-צרכנית-דתית בה אנו חיים כיום יעודדו תמיד דפוסים מונוגמיים של קנאה זוגית, ויראו כל אפשרות אחרת כסוג של הפקרות. אנשים מועצמים מבחינה מינית, שמוכנים לחשוב באופן פתוח ולקחת אחריות מלאה על חיי האהבה והמין שלהם, לוקחים חזרה את המושכות מידי אושיות השלטון, והללו מרגישים שהם מאבדים שליטה. והם צודקים.

אז איך מתמודדים עם הקנאה?

ניסיתי לתמצת עשרה טיפים של איך להתמודד עם רגש הקנאה. אני מקווה שתמצאו אותם יעילים:

א. לא נבהלים ממנה: כמו כל המפלצות בעולם הנפש גם מפלצת הקנאה ניזונה מבהלה ומתנפחת ממנה. טוב להסתכל לקנאה בעיניים, לחבק אותה ולומר לה שאנחנו אוהבים אותה, כי היא חלק מהעולם הרגשי שלנו. ויחד עם זה, היא לא תשתלט עלינו. אנחנו ננחה את הספינה של חיינו, ולא איזו מפלצת מבוהלת שהתעוררה לה מרבצה. אנחנו נושמים, פותחים את החזה, מזיזים את הגוף, עושים קולות, ופועלים הפוך מהתגובה האינסטינקטיבית של הפחד, שגורמת לנו לשיתוק, לאלם ולעצירת נשימה.

ב. מתחילים לחקור פנימה - כשאני אומר ש"אני מקנא", מה באמת אני מרגיש מתחת לפני השטח? האם אני יכול לזהות תחושות של פחד, עצב, ושיפוט עצמי מוגזם? ממה אני מפחד באמת? האם יתכן שהחששות שלי מהמצב מוגזמים במקצת? האם חלקים מהילד שבי, שהיה בשעתו חסר ישע וזקוק להגנה, עדיין מושלים בי ולכן אני מתרגם חוסר תשומת לב זמני לפחד מוות? האם אני רוצה לכבול את חיי התשוקה והאהבה של בן או בת זוגי רק בגלל אותם פחדים, או שהגיע הזמן לטפל בעצמי?

ג. האחריות על אושרי כולה שלי. בני הזוג שלנו לא אמורים לפתור את הבעיות הפנימיות שלנו עם עצמנו על ידי שימנעו מלחיות את חייהם במלאות. להפך – כאשר מעשיהם של בני זוגנו מעוררים בנו תחושות של קנאה, אנחנו יכולים להודות להם על כך. הקנאה מצביעה על מקומות פנימיים בתוכי, שהיו חבויים בצללי הנפש, שעתה אני יכול לזהות, לעבד ולשפר.

ד. מחפשים כיצד לענות על הצרכים הרגשיים העמוקים שלי באופן שיביא שמחה ללבי, ומבלי לכבול את האחר. הצרכים העמוקים של הנפש הם תמיד נפלאים. כולנו זקוקים לחוות אהבה, הערכה, בטחון ואינטימיות, אך האם ישנה רק דרך אחת לחוות זאת? האם יתכן שפשוט "ננעלנו" על אסטרטגיה צרה אחת שאומרת שבני הזוג שלנו הם שאמורים לספק מענה לצורך הלגיטימי שלנו באהבה, הערכה, בטחון ואינטימיות? האם יש דרכים אחרות לענות על הצרכים הנפלאים הללו, שהם כה אנושיים ומשותפים לכולנו?

ה. מייצרים לנו קהילה תומכת: כשאנחנו מוקפים באנשים עם ראש מונוגמי, קשה מאד לקבל תמיכה מהסוג לו אנחנו זקוקים בעת צרה. חיים לא מונוגמיים צריכים קהילה. אינני מתכוון ל"קהילה" במובן הטוטאלי שלה בלבד (כדוגמת קהילתTAMERA  בפורטוגל) אלא קהילת חברים פשוטה. אנחנו יכולים לא לגור יחד, אפילו לא בקרבת מקום, ועדיין לקיים אינטראקציה משמעותית שמבוססת על כנות עמוקה, חיפוש משותף, ומפגשים של חקירה ותמיכה הדדית. כשאנחנו נופלים לקנאה, אנחנו נמצאים במצב שנקרא בקבלה "מוחין דקטנות". בזמן שכזה טוב שיש חברים שיכולים להזכיר לנו את הפרספקטיבה הרחבה של החיים ולעזור לנו לשוב ל"מוחין דגדלות".

ו. למצוא פרטנרים מתאימים. בעיה מוכרת מתעוררת כאשר הפתיחות שלנו מובילה אותנו לצאת עם אהוב או אהובה חדשים, שנדלקים עלינו, אבל אז מסתבר שמה שהם מחפשים זה בעצם לקיים סגנון חיים מונוגמי. אהובים שכאלו אינם פרטנרים מתאימים! הם רוצים אותנו רק לעצמם, ועלולים להוות בעיה למסגרת הפתוחה של האהבה בה אנו חיים עם בני זוגנו האחרים. כשאנחנו מפתחים יחסים עם אדם שלא מעוניין בחיים של אהבה חופשית אנחנו מזמינים את מפלצת הקנאה לחרחר ריב במחוזותינו. אישית אני מעדיף לא להכנס למגרש המונוגמי. בשיחה ראשונה עם מישהי שמוצאת חן בעיני מייד אספר לה על סגנון החיים שלי, ורק אם היא מתלהבת מזה, יש סיכוי שאולי יתפתח בינינו משהו. אינני מעוניין לגרום לסבל מיותר, לא לה, לא לי ולא לזוגתי שתחיה.

ז. מיצרים קשר ישיר, כנה וחברי עם אהוביה של אהובתי. הדמיון הפרוע שלנו מייצר פנטזיות שלרוב הינן גרועות יותר מן המציאות. פחדים צומחים לממדי ענק באפלת אי הידיעה והמאהב החדש של זוגתי נתפס אצלי מיד כמושלם בכל המקומות שאני רואה את עצמי כה חסר. לכן טוב להפגש אישית, ובהקדם, עם האהוב שיחסיה של אהובתנו עימו מעוררים בנו קנאה. רוב הסיכויים שנגלה שם אדם שגם הוא, ממש כמונו, איננו מושלם, וגם הוא ממש כמונו קצת מפחד מאתנו, ולא ממש יודע איך נכון להתנהג במצב שכזה. מאידך נגלה שאנחנו חולקים אתו משהו משמעותי משותף: שנינו מוצאים את אותה אישה כמושכת, מענינת ואהובה. לעתים נוכל לפתח סוג של חברות על בסיס אותה אהבה משותפת, סוג של סולידריות ושיתוף פעולה בין גברים ששניהם רוצים שלאותה אישה יהיה הכי טוב בעולם…

ח. מגלים אח חדש: אם אהובתי פועלת לפי ההמלצות הקודמות שכתבתי, הרי שגם האהוב החדש שלה מעונין בעצם בסגנון חיים לא-מונוגמי. לכן מיד כשאכיר אותו אגלה שהוא לא מעונין "לקחת לי אותה". כשאני מגלה שאהוביה של אהובתי לא מהווים באמת איום על יחסינו משהו בי נרגע. למען האמת, ועל סמך הניסיון, ניתן לומר שאהוביה של אהובתי יכולים להוות אפילו גורם המסייע לטיב יחסינו, במישרין או בעקיפין. פתאום אנחנו מגלים שמי שנתפס בתחילה כאוייב אינו אלא אח, ידיד ובן ברית. דומה הדבר לאחי יוסף שסברו בתחילה שהם משוחחים עם אויב ולאחר מכן נגלה להם שאותו אדם אינו אלא אחיהם המבקש להיטיב עמם.

ט. מעמיקים אל תודעת אחדות הקיום. אני יודע, זו עצה מאד "רוחנית" אבל היא אמיתית ויש כאלו שיבינו אותה היטב: קנאה ותחרות מתקיימות רק בעולם של ישים נפרדים. ברובד הקיום הרגיל אנחנו אכן אנשים נפרדים, אבל ברבדים עמוקים יותר של הקיום אנחנו לא. רבדים של תודעת אחדות הקיום הופכים נגישים לנפש האדם על ידי חוויות עומק מדיטטיביות, כמו גם על ידי שימוש מקודש וטקסי בחומרים פסיכואקאטיביים. כשאני חווה את העובדה שהמאהב של זוגתי איננו באמת ישות נפרדת ממני, כי "אני" אינני נפרד באמת משום דבר ביקום, והכל פועל מתוך אחדות אחת חכמה מאד, במי אקנא ולמי? כבר כתבתי שפוליאמוריה עבורי הינה חלק ממסע רוחני. הנה אחת הסיבות לכך.

 י. מעמיקים באהבת עצמנו. הבקשה שבן או בת זוגי יאהבו אותי ורק אותי מנסה לפצות על מקום עמוק בתוכנו שלא מספיק אוהב את עצמו. כשאני אוהב אותי מבפנים העובדה שבת זוגי מתלהבת מגבר אחר לא גורמת לי לתחושה של אי-אהבה. להפך, היא יכולה אפילו לגרום לתחושה של התרחבות האהבה. כשעולה בי קנאה אני יודע: הנה שוב אני מפנה החוצה את הבקשה לאהבה, במקום להפנות אותה פנימה, וזו הסיבה שאני סובל. אני יכול לבחור להמשיך לסבול (כן, זו בחירה) או לבחור לטפל בשורש הבעיה ולהפסיק לסבול לאלתר. תחושת קנאה מהווה עבורי נורת אזהרה למחסור באהבה עצמית, ולכן התרופה לה היא בהעמקת הרומן שלי עם עצמי. אחרי ככלות הכל אם אני לא אוהב אותי איך אצפה שמישהו אחר יאהב אותי? דומה הדבר לבעל מסעדה שלא אוהב את האוכל שהוא מגיש, ואז כועס ומקנא שהלקוחות הולכים לאכול אצל השכן. עלינו להכיר בעובדה שאנו תמיד מנסים להשתמש באהבת הזולת כדי לפצות על אי האהבה הכרונית שלנו לעצמנו. מחסור באהבה עצמית היא מחלה כואבת של הנפש. מונוגמיה היא סוג של משכך כאבים נפוץ, אך אין היא מסוגלת לרפא את הפצע עצמו.  אז מה אני יכול לעשות כדי להתחיל לאהוב את עצמי בדיוק בדיוק כפי שאני?

כתבה: לילך שמיר

יום כיפור ברחובות תל אביב תשע"ד

ביום הכיפורים הזה לא הייתי בבית כנסת.

יום לפני החג יצאנו, קבוצת אנשים שהתקבצה יחד, בהזמנת הרב אוהד אזרחי, חבר ומורה, ומורה הזן רושי ברני גלסמן, לרחובות דרום תל אביב. בערב החג היינו בגינת לוינסקי. שהינו שם ללא טלפונים, כסף, תעודות או רכוש להוציא הבגדים שעלינו. את הכסף שנשאר בכיס כעודף מהנסיעה באוטובוס או במונית לתחנה המרכזית שם נפגשנו, נתנו לחסרי בית שביקשו, רגע לפני שהצטרפנו אליהם.

לפני שיצאתי שאלו אותי כמה אנשים יקרים אם השתגעתי. בשביל מה את עושה את זה? תזהרי לא להדבק בפוליו.. את נורמלית , מסוכן שם..

גם אני שאלתי את עצמי את אותן שאלות . ועוד.

בעצם, זה הוגדר כריטריט. זמן של תרגול .

מה מתרגלים ברחוב?

לפני כשלושים שנה כשברני גלסמן היה צעיר יותר (היום הוא בן 75 נדמה לי), הוא החליט שכמורה זן לא מספיק לו ללמד במנזר מוגן. הוא יצא עם תלמידיו לרחובות ניו יורק לפגוש את חסרי הבית  ולהיות עדים לחייהם. בהמשך הם בנו פרוייקט שבמסגרתו נפתחה מאפייה לעוגיות שבה יכלו אנשי הרחוב לעבוד – כפי יכולתם, ומן הרווחים מימנו דירות שבהן בהמשך יכלו לגור. הפרוייקט הוגדר כהצלחה גדולה, מימן עד היום יותר מ-200 דירות והועתק למדינות אירופה בשנים האחרונות.

3 עיקרים מלמד ברני את תלמידיו.

1. אי ידיעה – היכולת להגיע למצב נתון מתוך ידיעה עמוקה שאינני יודעת עליו דבר. הסכמה להשאיר בצד את כל הרעיונות שיש לי עליו ולהגיע ככלי ריק.
2. נשיאת עדות – היכולת לשהות בתוך הרגע, המקום, המצב ,ולהיות עדה למה שקורה. עדה שגם חווה וחשה. קולטת ככל האפשר בכל הרמות. מה קורה בתוכי ומה קורה מסביבי ומה קורה במרחב האינטראקציה ביני ובין הסביבה (בשלב מסויים עולה השאלה האם יש הבדל ביני ובין ה"אחר", ומיהו ה"אחר" שבתוכי . החלקים בי שאני דוחקת הצידה, מתעלמת מהם, לא רוצה לראות או להתיחס אליהם וכדו..)
3. פעולה אוהבת – או פעולה נכונה שעולה באופן טבעי מתוך נשיאת העדות. מתוך היותי עדה, חווה, מרגישה ומבינה לעומק את מה שקורה, יתכן שתעלה פעולה כלשהי שנכון לעשותה. ויתכן גם שלא.

אנחנו יצאנו לרחוב להיות עדים. אוהד חיבר את היציאה הזו ליום כיפור , כיון שמה שקורה ברחובות דרום תל אביב הזכיר לו את השעיר לעזאזל של יום הכיפורים. זה ש"הלבישו" עליו את כל חטאי בני ישראל ושילחו אותו למדבר עד שכשל בין הצוקים ונפל ומת. כך באופן סמלי נפטרו אבותינו מהחטאים ביום הכיפורים. באזור התחנה המרכזית מכונסים היום ה"שעירים לעזאזל" של החברה הישראלית. אלה שמזכירים לנו את חטאי ההתעלמות וחוסר האכפתיות והחמלה שלנו. במקרה או שלא במקרה הם גם שחורים. ברובם.

נפגשנו בתחנה המרכזית החדשה. הגעתי לשם ומהנסיעה נשארו לי 7 שקלים. נכנסתי פנימה. מוזר לומר אבל הייתי שם אולי פעם או פעמיים בחיי לפני כן, וגם אז לדקות ספורות. הפעם היה לי זמן. הרגשתי כמו תיירת בארץ זרה. מתבוננת. ועם הרגשה מוזרה שכמעט הכל עכשיו מחוץ להישג ידי. קפה עולה 7 שקלים. את זה גיליתי אחרי ששילמתי שקל כדי להיכנס לשירותים. שער ברזל אימתני מגן על השירותים. ארץ נכספת למי שאין לו שקל. בהמשך גילינו שיש גם שירותי חינם. פחות נקיים, יותר צפופים , אבל יש. את 6 השקלים הנותרים נתתי למישהו שישב על הרצפה וביקש, והצטרפתי לקבוצה שהתגבשה בינתיים בחוץ. אחה"צ בקייץ בתל אביב. חם. מאוד. מתכנסים יחד. משווים מה כל אחד הביא. יש מי שהביא מהבית צעיף חם ללילה. אני הסתפקתי בכפייה שהתגלתה כרב שימושית ויעילה עד מאוד. יש שמחה על פנים מוכרות שמצטרפות למעגל, על הזדמנות לזמן של יחד עם אנשים שאני מכירה רק קצת. סקרנות להכיר את מי שחדש לי לגמרי. התרגשות מהלא מוכר. גם תחושה של הרפתקה..

כשכולם הגיעו יצאנו לגינת לוינסקי. הולכים קצת ופתאום שמים לב שהרב המכריע של האנשים ברחוב הם שחורים.

זה קורה מהר. הגינה ממש ליד התחנה המרכזית. מגיעים לגינה ומתיישבים למעגל פתיחה. ההנחיה היא לצאת בזוגות או שלישיות לרחוב, רצוי עם אנשים שאיננו מכירים.. להתבונן במה שקורה ולחזור אחרי כמה שעות עם אוכל לארוחת ערב.

אני בשלישיה. אישה צעירה ומקסימה וגבר . מרגישה כמה חשובה לי נוכחות של גבר לתחושת ביטחון. מתחילים ללכת. תחושה מעורבת של חופש מופלא בכך שאין שום דבר לאבד. אין תיק, ארנק, סלולרי ,מפתח של אוטו , או כל דבר אחר שניתן כרגע לגנוב או לאבד . איזו חירות וקלות! מאידך, שוק לוינסקי מפתה בדוכני פירות יבשים וטריים, מאפיות ובתי קפה, והכל מחוץ להישג היד. במהירות אני מגלה כישורי הישרדות. בקבוק ריק מה"כלוב" של המיחזור נלקח ואני ממלאת בו מים מהברזייה. חם, כבר אמרנו.. העיניים בולשות אחרי פירות שנפלו אולי מהדוכן? אולי יש אוכל טרי בפחי האשפה? ברני אמר שכאשר מבקשים נדבה – לבקש מכולם ולא להחליט מראש מי יתן ומי לא.

אני נכנסת לחנות מכשירי חשמל. המוכר שואל איך אפשר לעזור. אומרת שאני ישנה הלילה ברחוב ושואלת אם יוכל לתת לי כמה שקלים לארוחת ערב. הוא מסתכל בי באי-אמון. את לא נראית ככה… אני אומרת שנכון. אבל ככה התגלגל והלילה אני ברחוב.. הוא ניגש לקופת הצדקה שלו ומרוקן אותה לכף ידי. וואו! יש לי 13.80 ₪.. מאחל שיהיה לי טוב. אני מודה לו ומאחלת גמר חתימה טובה.. פתאום קולטת איזו משמעות יש לכל שקל שאני נותנת למישהו שמבקש.. ..ממשיכה לבקש. מחלק כסף, וממוכרים בחנויות אוכל – אולי יתרמו אוכל לארוחה. יש מי שנותן ויש מי שאומר שנחזור מאוחר יותר לפני סגירת החנות ואז יישאר אוכל ויתנו לנו.. חבורת צעירים בבית קפה זזים באי נוחות כשאני מבקשת אבל כשאחת נותנת כמה שקלים הם מצטרפים וכל אחד נותן קצת.. בסוף, אני מגלה שיש לי בכיס קצת יותר מ 40 ש"ח . בחלק מהכסף אנחנו קונים בורקס בחצי מחיר, ובננות. כמה מסעדות גם נתנו לנו קצת שאריות. המוכר בדוכן מיצי הפירות שקודם שלח אותי לדרכי וקיבל ממני ברכה, אומר לי כשאני מברכת אותו שוב לשלום בדרך חזרה, שאני מזכירה לו את חמותו ומוסיף – בואי מותק, אתן לך עכשיו מה שמתחשק לך. אני מנסה את מזלי ומבקשת כוס מיץ רימונים . הוא סוחט רימונים קרים ומגיש לי. המיץ קר וטרי. מרגישה עשירה מאוד פתאום. אנחנו חוזרים עם השלל לקבוצה בפארק, ובדרך עוצרים לנוח ליד חנות רהיטים מול גינת לוינסקי. מרינה המוכרת אני מבקשת שתכין לנו קפה. היא נענית ברצון. בשיחה אתה היא מבכה את השינוי שחל בשכונה ומזהירה אותנו – הנשים ,מלהסתובב באזור "ההוא" בלילה. זה אותו אזור שמאוחר יותר, לקראת חצות , שרון תיקח אותנו אליו לסיבוב מודרך בין הכוכים של הזונות וחנויות הפורנו ומקלט הנרקומנים.. בינתיים  אנחנו ממשיכים ובדרך עוברים ברחוב נוה שאנן. יש שם שוק יד שניה ,וגם עוצרים לרגע במספרה שעושה תסרוקות מורכבות לנשים אפריקאיות. עולם מרתק וחדש.

כשמגיעים לגינה מתברר שנאסף המון אוכל. מסביבנו הדשא מלא והומה מאוד. חבורות של אנשים, בעיקר גברים יושבים ומשוחחים. חלק שותים או אוכלים יחד. כמה ילדים מתרוצצים. כבר חושך ופנסים רבי עוצמה מאירים את כל השטח. על העמודים יש מצלמות אבטחה רבות . המקום מתועד ע”י העיריה. יש מי שאומר שזה מזכיר את האח הגדול שעינו פקוחה. יש מי ששמח שהעירייה מתעניינת במה שקורה כאן ומנסה לעזור לתחושת ביטחון במקום. אותי מעניין אם מישהו צופה בזה בזמן אמיתי או שרק אם כבר קורה משהו הצילום עוזר לפענח את התקרית.

אנחנו מזמינים את מי שיושב לידינו להצטרף אלינו לארוחה. קרין ושרון, שתי נשים שנפגוש גם בהמשך מצטרפות. אנחנו שרים קצת עם הגיטרה שאוהד הביא. המוסיקה מושכת עוד כמה מתעניינים. חלק מתקרבים ממש וחלק מציצים מרחוק. קרין, נראית בת חמישים אולי (בגילי – אני חושבת), נושאת הרצאה באנגלית רהוטה. על הגינה ויושביה ויחס הרשויות, ועל בית מחסה שאחת הכנסיות פתחה ועל שירותים שהיא מספקת לתושבים "הקבועים". נראה שאכפת לה מאוד ממה שקורה ל"תושבי" המקום וחשוב לה שהמסר יעבור. נשמעת כמו "אמא של השכונה". משהצטרפנו לתושבים לזמן מה, היא פורשת חסות גם עלינו ומביאה לנו אחר כך כמה סדינים שעוזרים לחלקנו לעבור את הלילה..

שרון, בבגדים לבנים עם בטן של הריון 5 חודשים מצחקקת מדי פעם, עם או ללא סיבה. נהנית מתשומת הלב שמקבלת. כשבחור שחור מתקרב לאוכל מהצד שלה, היא מגרשת אותו בגסות תקיפה. שלא יגע לה בדברים.. מגנה על התיק שבו נמצא כל רכושה..

אני ממול. לא את כל חילופי הדברים אני שומעת אבל מבעבעת בתוכי ומסביבי המורכבות הזו שרק תתעצם עוד ועוד בהמשך.

בסיור הלילי עם שרון, שתיארתי קודם, היא מספרת שלמדה בתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים וסיימה בגרות. בגיל 20 נשלחה עי אמה לגרוזיה להתחתן. ביום החתונה נהרג החתן המיועד והיא נשארה בהריון. מספרת על התקפי אפילפסיה, ומחלת נפש, ועל התגלגלות לרחוב. את התינוקת לקחו ממנה שירותי הרווחה. עכשיו היא שוב בהריון ומקווה שאבא של התינוק ימות היא שונאת אותו. השיניים שלה צריכות טיפול דחוף.

אלוהים אדירים.

היא מצטרפת אלינו לשינה. אנחנו מתארגנים. אוספים קרטונים וניילונים ושקים וגם נייר גרוס מאיזה משרד שאחר כך כשיידחס לשקית ניילון יתגלה ככרית שתשדרג את השינה. חלק מאתנו וגם אני נשארים לישון בגינה. אחרים שמחים להתרחק מהחולדות שמשוטטות ליד הגדר שתוחמת את הדשא לידינו ונודדים לגינה ברחוב לא רחוק שבה חשוך יותר. אנחנו שמים לחולדה קצת אוכל, שלא תחמוד איזה אף בלילה, מתכרבלים על הקרטונים, מנסים להירדם.

האור חזק והמקום סואן מהתרחשויות למרות שכבר אחרי חצות. אני נרדמת די מהר. מבורכת בנוכחות של אהובי שהצטרף גם הוא לריטריט ומחבק אותי ומחמם קצת את הגב. באמצע הלילה נעשה קר. הכפייה מתגלה כמעולה לעטוף בה את הגוף והראש (נגד חולדות וג'וקים משוטטים), ושק הדואר הירוק שבו אני מתכסה מחמם לא רע. בבוקר , קצת אחרי הזריחה אני קמה. הגינה שקטה עכשיו ומזג האוויר עוד נעים. החום יתחיל מאוחר יותר. מסביבי דמויות שרועות בים הקרטונים. יש שם גם שמיכת פוך שמחממת מישהו. אחרים עם הסדינים של קרין. חלק עם שק כמוני או מתכסים בקרטון.

כשכותבת עכשיו, זה נראה לי קצת הזוי. אולי. ברגע ההוא בבוקר הכל נראה נורמלי לגמרי. אני כאן. מרוכזת בצרכי הקיום. קמה בדרך לתחנה המרכזית לחפש ולמצוא שירותים חינם. רגע של חשש כשמתגלה שגרם המדרגות שמוביל לשם מבודד ודי חשוך.. אולי מישהו יחכה במדרגות? מתגברת ויורדת. יש מיים ואפילו נייר טואלט . אני שמה קצת ממנו בכיס. שיהיה.

יוצאת מיציאה אחרת ויושבת על ספסל. התחנה המרכזית מתעוררת. יש אנשים שזה סדר היום שלהם. אין איך לעשות קפה או תה.. נשים מחכות בתחנה לנסוע לעבודה. בניקיון-כך הן אומרות. בשקט וסבלנות. השמש מאירה את המחרוזות הצבעוניות שעל צוואר אשה צעירה מאוד שנוסעת גם לעבוד. לא אומרת במה.

בחזרה לגינה, בצד השני מחכים הגברים לטרנזיטים שאוספים אותם.

רפעאת, בחור סודאני שאתו אני משוחחת , מסביר שחלק עובדים במסעדות וחנויות בניקיון ושטיפת כלים או סידור סחורות, ובאים לקחת אותם. חלק מחכים לעבודה מזדמנת. יושבים בשקט ומחכים. משוחחים. שורה ארוכה על הספסלים והמדרכה. הוא חזר עכשיו ממשמרת לילה במסעדה שפתוחה עד הבוקר. שמח שיש לו עבודה. מספר על ההגעה שלו לישראל דרך מצריים . הבדואים שלקחו 800 דולר על המעבר  עצרו אותו בתוך טנדר סגור לכמה ימים בלי אוכל ומים ואיימו שיהרגו אותו אם המשפחה שלו לא תשלם כופר. התחנן ואיכשהו נתנו לו ללכת. לאחרים לא היה כזה מזל. יש שמתו מהתייבשות וחום, יש שנפצעו או נהרגו עי הבדואים.

אני מתבוננת .מקשיבה. בוקר.

מקשיבה גם פנימה – מה קורה בתוכי אל מול הסיפורים האלה? המראות? הכאב האנושי?

מרגישה את הגוף שלי שקצת כואב מהשינה על הקרטון. את השמש שעדיין נעימה. את ההתכווצות אל מול הכאב שיכולה ליצור מין קיר שמגן עלי, ושעכשיו אני בוחרת להוריד אותו. את הקיר, המסך. ואז בפשטות חווה בתוכי נוכחות שקטה שמקשיבה וקולטת ,ויש צער עמוק ונוקב על הסבל הזה. על הכאב שאנחנו ,בני האדם גורמים זה לזה. רפעאת הוא בחור צעיר. בגיל של תמר ,בתי . כשהוא מספר, אני לרגעים הוא. וחושבת על תמר ועל הנשים שהגיעו לכאן ,שלדבריו רבות מהן בדרך גם נאנסו. והלב נשבר.

נאספים למעגל בוקר. יש שאריות אוכל מאתמול. חייל מגלי צהל שכרגע בקורס כתבים ונשלח לחפש סיפור לכתבה נתקל בנו אתמול וחזר הבוקר. הוא שואל אם יוכל להקליט ולראיין חלק מאתנו. אתמול בערב הוא בא אלי להתייעץ אם כדאי שיחליף בגדים- מודע להשפעה אפשרית של המדים על מי שסביבו. אחר כך אמר שזה לא חוקי בעצם ונשאר במדים. במעגל הבוקר הוא מביע הערכה למה שאנחנו עושים אבל אומר שהוא מנוע מלהביע דעה אישית כי הוא חייל.

אני מתבוננת בחייל שבתוכי שנמנע מלהיות מעורב או להביע דעה כי זה נאסר עי מסגרת כלשהי שאני חלק ממנה. מרגישה את ההגנה שהמסגרת נותנת מלהרגיש או להביע מורכבות. שואלת את עצמי עד כמה אני מרשה לעצמי להביע דעות שהמסגרת לא מקבלת או מרשה. התבוננות לא קלה. הקיבוץ ואולי הנוחות או הקונפורמיות שהיא שם אחר לפחד ואדישות, מנהלים אותי לא פעם. כיווץ בבטן. ועוד צער.

יוצאים שוב לרחובות . ההנחיה הפעם לשוטט.

אז בשלישיה חדשה, אנחנו יוצאים לדרך. יש תחושה של הרפתקה בתנועה הזו. ללא מטרה קבועה מראש. בודקים מדי פעם מי מוביל ולאן הרגע הבא יישא אותנו. שוב תחושה של עיר זרה, חדשה, ושל חופש. הזמן נעשה אחר. רגוע. אפשר פשוט לשבת לשוחח. זמן סיני- שזכור מהזולה מול ים סוף  כמו שמכנה אותו אלין מגרמניה שאתה אני הולכת היום. ברחובות מרגישים את יום כיפור שמתקרב. החנויות נסגרות מוקדם. תכונה של ערב חג.

זה אזור "לבן" יותר. כשישבנו לנוח (שוב ביקשנו וקיבלנו כוס קפה),בפתח החנות של משה, איש חובש כיפה ממוצא פרסי, התפתחה שיחה בענייני תורה. כששמע מה אנחנו עושים כאן הסביר שאת הבעיות של האפריקאים אי אפשר לפתור באמת עד שיבוא משיח. לפי פירוש רש"י חם בנו של נוח (ממנו יצאה האומה האפריקאית), ש"גילה את ערוות אביו" לאחר שנוח השתכר– כנראה אנס אותו, וקולל לנצח להיות עבד לאחיו. הוא לא לגמרי כופר עם זאת בכך שכפרטים, אפשר לעזור לאפריקאים שנמצאים כאן.

בתוך ההתבוננות עולה בי שאלת ה"הזרה", הפיכת האחר ל"זר" שנענש אולי על חטא קדום. זוהי אחת הדרכים שבהם אנו מפרידים עצמנו מזרים. כאילו סדר העולם הוא שמכתיב את העוולות שאנשים חווים.

אינני יודעת. החוויה המועצמת יותר ויותר של אי הידיעה. של האפשרות לראות כל דבר מכל כך הרבה נקודות מבט שונות, ההכרה שדבר אינו באמת קיים שלעצמו אלא רק דרך עיני המתבונן. הדבר הזה, נקודת המבט- הצמצום הזה לנקודה אחת, יוצר כל כך הרבה סבל וכאב..

אולי זה מה שהרגיש האינסוף כשהצטמצם אל תוך העולם הזה?

בהמשך הדרך, על המדרכה אנחנו פוגשים עץ צעיר שבור באמצעו ומכופף אל הרצפה. אלין חשה בכאב על חיים שפסקו גם כאן. מובילה אותנו בתפילה וברכה לעץ ולכל מי שנשבר.

ליד הים מתגלה לנו מעון לדרי רחוב של עמותת גגון. בוריס, בחור רוסי שגר שם כבר שנה וחצי לסירוגין, מספר לנו על חיי היום יום . יש כללים ברורים שצריך לעמוד בהם. הימנעות מסמים ואלכוהול, כבוד לזולת, שעות שינה. מקבלים מיטה וארוחה ובגדים וכביסה ומקלחת.. הוא מספר בגילוי לב על ההתמכרות שלו לאלכוהול שעולה במצבי לחץ ואז הוא צריך לעזוב את המעון עד הפעם הבאה שיכול לחזור.. אנשים טובים באמצע הדרך. המקום נראה נקי ומסודר ושקט – צהריים עכשיו.

יורדים לים. משפחה מוסלמית רוחצת. 2 נשים בשמלות שחורות משחקות במים עם כמה ילדים קטנים . מתיזים מים זה על זה. לידם מישהי בביקיני לבן קטנטן משתזפת. חם מאוד. ממול אני רואה את המרפסת של "מנטה ריי". בימים אחרים אני על המרפסת הזו. היום, במחיר של מנה ראשונה שם אפשר לרכוש כל כך הרבה דברים אחרים.. פער שפתאום נתפס בתודעה .

הים חופשי. חינם לכולם.

הטבילה לפני יום כיפור מביאה אותי לתפילה עמוקה לחבר בין כל הנידחים. בפנים ובחוץ. אחר כך מקלחת. בטוש שליד הים. וואו. להיות נקייה. איזה כיף.

יוצאים חזרה. כבר צהריים מאוחרים והרעב מציק. חנויות ממשיכות להסגר. במסעדה קטנה שכבר נשטפת והכיסאות בה מורמים אנחנו מבקשים אוכל שנשאר ומקבלים בורקסים טריים וחמים. טעים!!!. עוד פעם, הבנה שיש אוכל. העניין זה שיש הרבה פחות יכולת לבחור מה רוצים לאכול ומתי. לוקחים מה שניתן לנו. מקומות נוספים נותנים עוד קצת אוכל. אנחנו בדרך לארוחה מפסקת.

בגינה סביב האוכל שנאסף ע"י כולם מתברר ששוב יש מגוון. בנוסף – מתגלה שעמותה בשם "לקט ישראל", מביאה מדי שישי וערב חג אוכל לגינה לחלוקה למי שרוצה. הפעם הגיעו המתנדבים (מכנסיה נוצרית בקרבת מקום) בשעה מוקדמת מהרגיל בגלל יום כיפור. הם פורסים שולחנות עם כמויות גדולות מאוד של אוכל מבושל ומגוון ומציעים למי שרוצה צלחת וכף ,ומים קרים בחום וגם אורזים בקופסאות אוכל למי שרוצה לקחת הביתה או לאנשים אחרים. בזמן שאנחנו אוכלים ומתפעלים שוב מההתנדבות ומכמויות המזון (אפילו חוששים שייזרק), מתרחש אירוע מפתיע. קרין שאתמול פגשנו, מגיעה ישר לדוכן, יורקת על האוכל ומקללת את המתנדבים. היא נראית "הפוכה", מנותקת וכועסת.

למי מאתנו ששואל מה קורה היא מספרת שאנשים שאכלו מהאוכל הזה נעשים חולים, ושבעצם העמותה היא מקום להלבנת הון. ושוב ניגשת לשולחן ויורקת ומקללת. אחד המתנדבים מאבד את הסבלנות ומנסה להרחיק אותה, ושניהם מתלהטים עד כמעט מכות. לי מהצד, מדהים לראות את השינוי שחל בה, ועוד פעם הכרה במורכבות וברבדים של יחסי האנוש, והקבוצות והארגונים והרגשות שיש מעל ומתחת לפני השטח. אני חושבת  שוב שכדי להבין באמת מה קורה ואולי גם איך לעזור צריך להיות כאן זמן רב. ההצצה שלנו היא טיפה קטנטנה. עוד שיעור בענווה.

כניסת החג מוצאת אותי על הדשא לצד כמה חברים ואוהד שמנגן לשלוש נשים מקונגו. הן מבסוטות ומוחאות כפיים לקצב המנגינה. עוד מישהו מתיישב ליד. גילינו שיש צמוד לגינה בית כנסת של הקווקזים ההרריים. כשמגיעה השעה לכל נדרי חלקנו פונים לשם. עזרת הנשים נטושה. חם שם. הגבאי , שגירש קודם מישהי מאתנו שלא מדברת עברית ורצתה להיכנס, נענה לברכת – גמר חתימה טובה –ומדליק עבורנו את המזגן .

אני שייכת לצבע הנכון, לשפה הנכונה. אפילו הבגדים שלי עוד לא ממש התלכלכו, ויחסית אני נראית סביר. אז נותנים לי להיכנס. כרטיס הכניסה הזה מאפשר לי גם להשתמש בשירותים .ומה אם הייתי שחורה? מלוכלכת? לא דוברת עברית?

אחר כך על הדשא שוב אנחנו שרים קצת בליווי גיטרה. אח"כ אוהד מוביל תפילה למרומים . אני תשושה ונרדמת. בלילה עוברים עם הקרטונים לגן שעשועים קרוב וישנים שם. רובנו. שרון מצטרפת אלינו.

הבוקר מאיר מוקדם. אבי ואני וחבר לדרך, גרמני שהגיע בטיסה מיוחדת לכאן כדי להשתתף בריטריט וחוזר מייד אחריו לגרמניה, יוצאים לרחובות תל אביב. יום כיפור. הכל שקט מאוד. עוד אין את המולת האופניים, רק מעט אנשים בחוץ. שוב בית כנסת על הדרך מאפשר שימוש בשירותים. מישהו אמר שזוהי המשמעות של jewish services….. . מיים זורמים ואפילו סבון ריחני. ונייר לנגב ידיים ופנים. כן.

הגבול בין האזור ה"שחור" וה"לבן" ברור מאוד. כשחוזרים לגינה מגלים שם המוני אתיופים ואריתראים שיושבים בדממה על הספסלים והדשא באחת הפינות.

צמוד לקיר בית הכנסת, על ספסל נוסף שורה של גברים וכמה נשים שבוכות בקול רם. מסתבר שזה כינוס אבלים על 3 אנשים שונים שנפטרו- אם הבנתי נכון, בארצות מהם באו האנשים.

כמה נשים מצטרפות ומקוננות בקול רם בקינה טקסית. השאר יושבים בדממה. רק אחרי כמה שעות הם יקומו וילכו . מסביב עוד בוקר. אנשים שישנו על הספסלים ובתוך המגלשות שמזמן הפכו למשכן לדרי רחוב והופקעו מרשות הילדים , מתעוררים והולכים לברז לרחוץ פנים. אני חושבת על מברשת שיניים.

כמה דקות אחרי,בגינה האחרת – שרון יושבת על ספסל ומבקשת שינגנו לה שיר של אריק קלפטון שהיא אוהבת. הלב שלי מתרחב כשרואה אותה שרה ואבי מלווה אותה בנגינה שקטה. רגע של חסד.

בהתכנסות של המשך הבוקר אנחנו משתרעים על הדשא ויש כמה שיחות מלב אל לב עם חברים מהריטריט. מרגישה שוב את הלב מלא בהודיה על האנשים שאיתם יש לי זכות לחלוק את הימים האלה, ובסקרנות להכיר גם אותם יותר לעומק.

כולנו חלק מהמרקם הזה.

כשחולפים הצהריים אנחנו נפרדים מהגינה ומתחילים ללכת לכיוון הים. עוצרים לתפילה ושירה בנווה צדק בגינה אחרת. אומרים קדיש מרגש על אבא של אחד המשתתפים שנפטר השנה ופוגשים נערה צעירה מלונדון ששרה לנו בקול צלול  ומצטרפת אלינו אחר כך בדרך לים. ברני , שכל הריטריט מפעים אותי בשקט והענווה שבהם הוא מתנהל, יושב על ספסל. הברך שלו כואבת. השמש מזדחלת לכיוון שלו ומי שיושב לידו קם ועובר מקום. הוא יושב ללא תנועה. בשלב מסויים אוהד אומר לו ברכות – ברני , אתה יושב בשמש.. ברני מביט בו קצת בהפתעה ואומר: באמת נעשה חם. ובנחת עובר למקום אחר. ואני רואה את מורה הזן שחי מולי. ומשתחווה בתוכי.

 אח"כ עוצרים שוב ליד שוק הכרמל על הדשא. עדיין חם מאוד. אבי ואני מתרחקים קצת מהקבוצה ונכנסים לשוק הנטוש. העיניים שהתרגלו ל"ראיית רחוב" מחפשות קרטונים ופירות שאולי נשארו, ופינה נוחה לשבת.

בצומת בסוף השוק אנחנו נחים בכיסאות רחוב. לידינו 2 אנשים. יש לידם בקבוק פלסטיק ובו קצת יין והם דנים ביתרונות ובהעדפות שלהם לשתיית וודקה. עם מיץ תפוזים או בלי. כמה מטרים משם משפחה אסייתית חולקת ארוחת צהריים. כשהם הולכים אני שמה לב שיש הרבה ילדים עם אופניים בכביש ובמדרכה. כשאנו קמים ללכת תופס אותנו ילד בן 8 או 9 על אופניים ומתחנן שנעזור לו. הוא מראה על כמה ילדים פיליפינים עם אופניים שלדבריו לא נותנים לו לרכב הביתה. שנחזיק אותם שלא יפגעו בו. אני מתגייסת מייד .מנסה לברר מה קורה שם ומבקשת מהם לתת לו ללכת. אבל אז מתברר שבמקום לעזוב את המקום הוא מתקרב אליהם בחסותי ומקלל אותם ואת אמא שלהם והם מחזירים לו..

גם בין הילדים יש תהום. שנאה, וריב על מרחב מחייה וקללות.

בעצם כולם רוצים לשחק. ולרכב על אופניים. ויש מספיק לכולם לחלוק. ובכל זאת תהום. שוב מגלה כמה מעט אני מבינה ויודעת.

במעגל הסיום על הדשא, כל אחד אומר מה נגע בו . אסיף – קורא לזה אוהד. אתנו במעגל גם שחר . בחור אתיופי ששירת בצבא והחמיץ את האוטובוס הביתה ונשאר בגינה. ערב קודם בשיחה אתו הוא שנא את כולנו. הישראלים. על האפליה , וחוסר האכפתיות. אבנר שוחח איתו שעה ארוכה ומשהו נרקם ביניהם. ושחר הצטרף אלינו וישן בלילה ליד אבנר  והיה אתנו כל היום. עכשיו מקשיב למעגל הסיום שאבנר מתרגם לו.. איך מה שקורה כאן נוגע בו? עוד אי ידיעה.

ואז הולכים לחוף הדולפינריום לסיום. והשמש מולנו כתומה וגדולה וכבר נוגעת בים , ויעל ואני פותחות ידיים ורצות לים וקוראות בקול – "פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה היום".

לנו. לכולנו . ללא הבדלי צבע ודת ומין ומוצא. והשמש יורדת.

ואז בים משילים בגדים ושוב טבילה לסיום היום הזה. ובתוך המיים מביטים לשמיים לראות כוכבים שמסמלים את יציאת הכיפורים הזה. ואני חושבת על הבית שמחכה לי עוד מעט ועל מי שנשאר בגינת לוינסקי גם הלילה.

ומה עכשיו?

לא יודעת.

כל המראות והתחושות עדיין טריים.

הלב רגיש.

הודיה על המקלחת. המים הזורמים. מברשת השיניים. היכולת להפעיל קומקום ולהכין קפה מתי שרוצה. לבחור מה לאכול. להיות מוגנת תחת גג. הודיה על כל כך הרבה דברים. על ההזדמנות לצאת לרחוב, על ההזדמנות לצאת עוד קצת מעצמי ולפגוש .

וממשיכות להתנגן בי מילים מהסידור. "תפילה לעני כי יעטוף. בפני השם ישפוך שיחו. ה' שמע תפילתי ושוועתי אליך תבוא. אל תסתר פניך ממני. ביום צרה לי."

הלואי שנחתמנו כולנו לטובה, לחיים ולשלום .

אמן.

החסימות שלנו אינן רק שלנו. בזאת נוכחתי פעמים רבות. אנחנו נושאים בתוכנו שושלת ארוכה של אבות ואמהות, סבים וסבתות, דורות על דורות שחונכו להאמין באמונות שונות ביחס לעצמם, ביחס לגופם, ביחס לערכם העצמי, ביחס למהותה של אהבה, ביחס לעולם ועד כמה הוא מקום בטוח, ביחס למין, ביחס לתפקידם של גברים ותפקידן של נשים… שק שלם אל אמונות שמעצבות מציאות קיים בתוכנו מהדורות הקודמים. גם אם אנחנו לא מאמינים באמונות הללו כבר, עדיין יש בתוכנו קולות בלתי פתורים, קולות מן העבר, חסימות שאינן שלנו אלא של השושלת המשפחתית שלנו, של השבט ממנו באנו, שהן קיימות בתוכנו. למה? כי דרכנו הן יכולות גם לעבור ריפוי. כשאנחנו מתרפאים, אנחנו מרפאים את השושלת ממנה באנו גם כן. סוג של ריפוי שזורם אל העבר וחוזר וזורם מחדש, בריא יותר, מהעבר אל ההוה שלנו, ומאתנו אל העתיד של הדורות הבאים.

היחוד בעבודה מינית שנעשית באופן מקצועי ואמין הוא שמאגרים שלמים של קבעונות שבטיים שקיימים ברבדים לא מודעים בתוך הגוף יכולים לעלות ולצוף פתאום. גופן של נשים לשם דוגמה, סוחב בתוכו לא רק זכרונות אישיים (ממאהבים שלא כיבדו את המקדש שלהן, או רגוע מכך מחוויות של ניצול בילדות ובבגרות) אלא גם זכרונות שבטיים. הרחם המייצרת חיים קשורה לרחם ממנה באה, שקשורה גם היא לרחם ממנה באה וכן הלאה לאורך הדורות. כל רחם שכזו קשורה כמובן גם ללב ולמח, לרגשות ולתחושות ולמחשבות של האישה כאדם מלא. וכך גילינו לא אחת בתהליכים רוחניים מיניים שעשינו עם אנשים את הקבעונות שעדיין עוצרים אותם, את האמונות המגבילות, את הפחדים, לפעמים את האימה, שאותם אנשים סוחבים בתוכם, ומופעלים על ידיהם, בדרך כלל באופן לגמרי בלתי מודע.

עבודה שמאנית מינית איננה באה לשכלל "טכניקות" מיניות כאלו או אחרות. היא באה לערוך טרנספורמציה עמוקה באדם כולו, ובשושלת הרוחנית של אבות אבותיו הטמונה בתוכו, על ידי נגיעה באותו כח יוצר חיים, שהקבלה ידעה כבר היטב לכנותו בשם "ספירת היסוד" – הכח המיני שבאדם.

תמימות פראית

פלא (אוהד אזרחי. נכתב במטוס בדרך ארצה, 22.5.14)

התבוננויות חדשות על משמעותה ספירת ההוד בנפש האדם

מה ההבדל בין אמירת אמת ובין וידוי?

ההבדל נעוץ כמובן בשאלת מציאותם של רגשות אשם. אדם יכול לומר אמת, ללא כל רגש אשם. הוא יכול אפילו להודות על האמת, מבלי להרגיש לרגשות אשם, אבל המילה וידוי מצביעה על מצב נפשי שבו יש תחושת אשמה מובנית. האדם המתוודה לוקח על עצמו אשמה.

שנים רבות למדתי קבלה, ובכל אותן שנים למדתי ולימדתי כי המשמעות הנפשית של "ספירת ההוד" בעץ החיים הקבלי קשורה להודיה (אמירת תודה), להודאה (על האמת) ולוידוי על חטא. שלושת הביטויים הללו נתפסו כביטויים נכונים ורצויים של ספירת ההוד בנפש האדם הבריא מבחינה נפשית. הקבלה החב"דית, שעליה שקדתי רבות, התיחסה להודיה להודאה ולווידוי כביטויים בריאים ורצויים של המהות העמוקה של ספירת ההוד – שהיא תמימות. מה שנקרא בשפה הקבלית תמימות הוא מה שנקרא בשפה המודרנית תום-לב. האדם התם איננו נאיבי, אלא מה שנקרא באינגלז "אינוסנט" INOCENT. הוא פשוט לא מנסה לסבן, לא מנסה להתחכם, לא מנסה לעשות מניפולציות. כשהוא מקבל משהו הוא מודה על כך, כשהוא מדבר הוא מודה על האמת, וכשהוא מרגיש כי פעל באופן קלוקל הוא מתוודה על כך.

WILD INNOCENCE

אבל לאחרונה התחלתי לתהות על מידת הבריאות הנפשית הכרוכה בקיומם של רגשות אשם. אנחנו כל כך רגילים להתנהל בעולם עם רגשות אשם… הורים, מורים, מערכות חינוך, רשויות החוק ואפילו חברים קרובים חושבים בדרך כלל שראוי שיהיו לנו רגשות אשם. יש כאלו שננסים לנהל אותנו על ידי רגשות אשם. יתרה מזו, עצם המחשבה על חיים ללא אשמה עלולה לזעזע כמה מאתנו, כאילו חיים ללא רגשות אשם הם חיים חסרי אחריות.

ואני תוהה על כך: האם ניתן לחיות חיים שיש בהם לקיחת אחריות מלאה על מעשי ומחשבותי ויחד עם זה – חיים שיהיו חפים מרגשות אשם? לדעתי זה בהחלט אפשרי. ולמצב התודעה הזה אני רוצה לקרוא "תמימות פראית" או – Wild Innocence. אין הכוונה לתמימות פרועה, אלא לתמימות פראית, כלומר – בלתי מתורבתת. זו תמימות פראית, טבעית. ראשונית, טרייה.

אשמה איננה רגש הכרחי, אלא תולדה חברתית.

הטענה שלי היא שאשם הינו תולדה של תהליכי חיברות. אשם איננו רגש טבעי והכרחי לאדם, אלא פרי של תרבות מסויימת, כזו המצביעה על אנשים כמי שעשו דברים שנשפטים כ"רעים", ועל כן הם "אשמים". אולם התרבות הזו איננה הכרחית לאדם. יכולה להיות תרבות מפותחת יותר (לדעתי כמובן) שמצב התודעה שלה איננו דואליסטי ועל כן לא יהיה בה מקום לאשמה. לא זו אף זו: ההנחה שלי היא שמצב התודעה הטבעי עדיין זמין לנו, גם מתחת למעטה התרבות אליה חונכנו.

התובנה הזו הבליחה בי במהלך הוראה בסמינר רמה 2 של ISTA במלבורן, אוסטרליה, לפני שבועיים. בשיחה עמוקה שניהלתי עם קולגה חכמה שלי בשם ג'נין מקדונלד, קלטתי פתאום עד כמה חדר אלי פנימה החינוך הדתי, שממלא את האדם באשמה. התודעה הרוחנית שאימצתי בשנות חיי בתוך העולם הקבלי ראתה ברגשות אשם מעלה רוחנית. כאילו זה דבר טוב ובריא ונכון מבחינה רוחנית להרגיש רגשות אשם אחרי שעשית (או חשבת) משהו שנחשב "רע". רגשות אשם נתפסים כחלק הכרחי מתהליך התשובה, וכמעלה טובה של ענווה ויראת שמים.

אולם אני רוצה להציע, לכם ולי, תפיסה קבלית קצת אחרת: ספירת ההוד הבריאה בנפש האדם מכילה את היכולת להודות על הטוב ולהודות על האמת, אבל ברגע שמגיעים למצב של וידוי זו כבר נפילה של ספירת ההוד. הוד אמתי הינו מצב תמים, ראשוני, בלתי מתחכם וגם – חף מאשמה.

תודעה בלתי קורבנית

הוד אמתי הוא אכן תודעת חיים של תום: התם חי מתוך בטחון גמור במציאות עצמה. הוא בוטח בקיום עצמו שהוא קיום ידידותי וחיובי. על כן מבחינתו כל מה שקורה הוא בדיוק מה שצריך לקרות. הוא מאשר ומאשרר בתודעתו את החיים, בכל רגע ורגע. הוא איננו מאשים אחרים במה שמתרחש בחייו (וזה דבר גדול) ובאותו האופן הוא מתייחס גם לעצמו – הוא לא מאשים את עצמו.

כאן עוברת ההבחנה בין לקיחת אחריות ובין אשמה: בניגוד למקובל אני רוצה לטעון שתודעה מאשימה איננה למעשה תודעה שלוקחת אחריות מלאה. להפך: זו תודעה קורבנית. אנו רגילים לחשוב שתודעה בלתי קורבנית איננה מאשימה אחרים במה שקורה, היא לא אומרת "בגללך זה קרה! אתה אשם!" אבל אני טוען שתודעה בלתי קורבנית באמת לא אומרת זאת גם כלפי העצמי. היא איננה מניפה אצבע מאשימה גם כלפי העצמי, ולא מכה אותו ברגשות אשם. מה היא כן עושה?

תודעה בהירה, שאיננה קורבנית, איננה משחקת כלל במגרש של "מי אשם". המגרש הזה איננו רלוונטי עבורה, ולכן אין היא מוצאת גם את העצמי כאשם. תודעה בהירה יודעת כי העצמי איננו ה"פועל" באמת. הדברים נפעלים דרך האדם, והאדם איננו באמת הפועל אותם, למרות שעומדת לרשותו היכולת להשתמש בכח הרצון והבחירה, ובכל זאת – אין הוא הפועל את הדברים עד תומם.

השכן הגינה והחזיר:

בואו ניקח דוגמה פשוטה: נגיד שלשכן שלי יש גינה. אני צריך קצת גזר לסלט והשכן מרשה לי בשמחה להכנס לגינה שלו ולקטוף לי קצת גזר. אבל, בצאתי מהגינה שכחתי לסגור את השער. בלילה באו חזירי בר אכלו להנאתם, והשחיתו את הגינה של החבר. תודעה קורבנית תחפש מיד את האשמים. אם החבר הינו בעל תודעה קורבנית הוא יאשים אותי. "בגללך זה קרה!". אם גם אני בעל תודעה קורבנית אחפש גם אני אשמים. יתכן ואאשים בחזרה את השכן "אתה לא אמרת לי שצריך לסגור את השער, לכן אתה אשם בעצמך!", ואם אני בחור נחמד יותר, אבל עדיין קורבני – אאשים את עצמי: "איזה אידיוט אני! הכל בגללי! למה לא סגרתי את השער?!". אני ארגיש רע עם עצמי, אתנצל אלף פעם ואבקש סליחה. יתכן שהשכן יסלח, אבל יתכן גם שכמו בבדיחה על הפולניות ("אישה פולניה אמנם סולחת, אבל לעולם היא לא שוכחת על מה היא סולחת") – יתכן שהוא יזכור לי את התקרית הזו לאורך שנים, ותמיד הדבר יזקף לחובתי. ברגע שהנחתי לעצמי להסתחרר אל מערבולת האשמה נתתי את העוצמה שלי לאחר, למאשים, לזה שיצא "צודק", ועתה אני קורבן של המערכת. השליטה על חיי הפנימיים נתונה בידיה.

מאידך, אם אני לא קונה את סיפורי האשמה ולא משחק במגרש האשמה, או אז ברגע שאגלה שבאו חזירים ואכלו לשכן שלי את הגינה אדע שהדבר הנכון ביותר קרה! החזירים הרעבים אכלו לשובע, הירקות שהיו צריכים להאכל נאכלו, ועל הנזק שנגרם אני צריך כנראה לשלם פיצוי מסויים, אלף שקלים למשל, כי הכסף הזה צריך היה לעזוב את רשותי ולעבור לכיסו של שכני. כמה נפלא. כל זה קרה על ידי ששכחתי לסגור את השער… איך ידעתי לעשות בדיוק את הדבר הנכון! מדהים. אני אגש אל השכן שלי על אלף שקלים ביד ואהבה בלב. יחד עם זאת, גם ארשום לעצמי הערה מנטאלית: "בפעם הבאה שאני נכנס אל הגן כדאי לזכור לסגור את השער".

גם אם השכן ינסה לדרדר את שנינו למערבולת של מאשים ונאשם, אני לא אקנה את הסיפור. אשתתף כמובן בצערו, כי צערו צערי הוא, אבל לא אהפוך למי שחייב מעתה לפצות אותו אנרגטית על הצער שנגרם לו. שימו לב שהמילה "אשם" בעברית קשורה ומקבילה למילה "חייב". אשמה יוצרת חוב אנרגטי. זו הסיבה שאנשים רבים אוהבים לשחק במשחקי אשמה והאשמה: מי שנמצא אשם כלפי חייב לי! איזה כייף לי! הוא חייב לי אנרגיה, חייב לי "נקודות"… ואני אפדה אותן במוקדם או במאוחר.

אדם חופשי הוא "מסוכן" (למי?)

מערכות חברתיות בעלות תודעה עכורה מעונינות להפוך את האינדיבידואל ליצור חייב. הרי אם הוא אשם במשהו מיד הוא חייב להן אנרגיה, וזה משחק לטובתן. זה הופך את האינדיבידואל ליצור מוחלש, מפוחד (כי אולי לא יהיה לו כיצד לשלם את החוב הזה) וממושמע יותר.

אנשים חסרי אשמה אינם נשלטים בקלות על ידי המערכת ולכן המערכת תדאג לפמפם לציבור מאמיניה מסרים שאומרים שמי שלא חש רגשות אשם הינו אדם מסוכן. המערכת לגמרי צודקת: אדם שכזה אכן מסוכן — למערכת…

זו הסיבה שאנשים שרגילים לשחק במשחקי כח ושליטה אוהבים לשחק במגרש האשמה. זוגות רבים משחקים את המשחק הזה בתוך מערכות היחסים שלהם, מבלי לשים לב שהם לא משחקים במגרש האהבה אלא במגרש השליטה.

הגדילו לעשות מערכות דתיות למיניהן כאשר הפכו את האדם לחייב ולאשם מעצם טבעו[1]. "החטא הקדמון" של התפיסה הנוצרית הופך את האדם לחייב ולאשם מראשיתו. רק אם יקבל את סקרמנט הטבילה יזכה לישועה. איזה מנגנון שליטה מחוכם! אבל הנוצרים לא המציאו כמובן את מנגנוני האשמה. הם היו קיימים הרבה לפניהם במערכות דתיות שונות.

אחד הדברים המופלאים בהקשר זה כרוך באשמתו של האדם על היותו יצור מיני. האדם הרי הינו יצור מיני מעצם הוויתו הביולוגית והרוחנית כאחד. איזה מנגנון שליטה מחוכם מצאו להן הדתות כשהפכו את מיניותם של מאמיניהם לאשמה. האשמה הזו הופכת את המאמין לחייב, והיא מתחדשת ללא הרף. הנה לכם מנגנון שליטה פשוט ומחוכם כפי שהוא משחק למשל בחסידות ברסלב של היום:

1. שפיכת זרע שלא אל תוך רחם האישה היא החטא החמור ביותר בתורה (!)
2. מי ששופך זרע (בעינוג עצמי או בשינה) הינו אדם חוטא. הוא אשם באשמה נוראית!
3. אבל – החדשות הטובות הן שניתן לכפר על האשמה הנוראית הזו!
4. הדרך לכפרה היא על ידי דבקות בצדיק (רבי נחמן), טבילה במקווה (כי אתה יצר טמא ומסואב), עליה לקבר של רבי נחמן בעיירה אומן שבאוקראינה ואמירת עשרת פרקי התהילים שרבי נחמן תיקן לומר לשם כך + עוד כמה תפילות ובכיות הרשומות בספרי התפילה של ברסלב.
5. רק אם עשית את כל הנ"ל – יש מצב שתחלץ מהאשמה הנוראית הזו. וכל זה – בזכות שאתה חסיד מסור של ברסלב! איזה מזל יש לך שהתקרבת לצדיק האמת! ("אשרינו מה טוב חלקנו שהתקרבנו לרבינו")
6. גם לאחר שתחזור מאומן, תשוב ותפלוט כמובן זרע "לבטלה", או לפחות תהרהר הרהורים מיניים (כי זה הרי טבעך, להיות יצור רוחני-מיני), וכך תשוב להיות אשם, תשוב להיות חייב, ותשוב לחפש כפרה. שוב תחסוך פרוטה לפרוטה כדי לטוס לאומן (או תתרום כסף למוסדות ברסלב ותזכה למצוות!) וכך תהפוך ליצור מוחלש יותר נאמן מאד לדרכי הדת, וכמובן גם תלותי יותר.

וזו רק דוגמה כמובן. מערכת שכזו מתקיימת בכל מנגנון דתי בעולם באופן שונה במקצת, אבל העקרון תמיד זהה: זהו מנגנון שהופך את טבע האדם לחוטא, מחדיר בו אשמה והלקאה עצמית על היותו מי שהוא, מלמד אותו שעליו לחפש כפרה על כך במנגנוני הדת, להשתעבד יותר ויותר לאותו מנגנון שמטיל עליו את האשמה מלכתחילה, וחוזר חלילה. כך נמצצת עוצמתו של האינדיבידואל לטובת המנגנון הדתי.

קיצורו של דבר: רגשות אשם הם חלק מתודעה קורבנית, שמוציאה את העוצמה מידי האדם ומעבירה אותה למי שנמצא אשם וחייב כלפיו, שמעתה יכול לנהל את חייו של אותו אדם על שימוש ברגשות האשם שלו. יתרה מזאת: רגשות אשם משמשים את האגו להאדרת חשיבותו העצמית (האגו מחפש דרכים ישירות או עקיפות להוכיח את קיומו הנפרד והחשוב). הרי יש מקום לאשמה רק אם "אני" הוא זה שיכול היה למנוע את האסון ולא מנעתי אותו. איזו חשיבות עצמית! האגו האנושי אוהב את זה.

תמימות פראית – Wild Innocence  - לעומת זאת היא מצב בו ישנה לקיחת אחריות מלאה של האדם על חייו, מעשיו וטבע חוויותיו, תוך הכרה בכך שהעולם מושלם בכל רגע נתון ומה שצריך לקרות זה בדיוק מה שקורה. האדם שחי מתוך תמימות פראית מאשרר בכל רגע את חייו ואינו מוסר את עוצמתו לידי אדם אחר או מנגנון כלשהו על ידי האשמת עצמו במתרחש. הוא נותר תם, מאושר וחופשי באמת.

זו למיטב הבנתי משמעותה של ספירת הוד מתוקנת בנפש האדם.

עונג וכבוד הוא לנו לארח לראשונה בארץ את אליסה סטארקווד'ר – אחת המורות שהשפיעו הכי הרבה על דון בדרך העבודה עם נשים ונשיות

ואחת מפורצות הדרך לעבודה הקשורה ב"אוהל האדום" העולמי ובכהונה נשית.

(עוד פרטים בעברית – בהמשך)

It is our pleasure to welcome… ALisa Starkweather  to Israel in June,and we are thrilled

http://alisastarkweather.com/

ALisa Starkweather is the founder of many powerful women’s initiatives; the Red Tent Temple

 Movement, Daughters of the Earth Gatherings, the Women’s Belly and Womb Conferences, the women’s mystery school, Priestess Path Apprenticeship and co-founder of the international women’s initiation, Women in Power, Initiating Ourselves to the Predator Within. She is a Shadow Work and breathwork facilitator as well as a keynote speaker and lifecoach. Thirty years of dedication to women’s empowerment gave her a reputation where she is known for her passionate archetypal work that focuses on transformation, healing, community, ritual and the rebalancing of the sacred feminine.

. here's her offerings;

june 20 11:30 am -1:30

https://www.facebook.com/events/660802370644463

20 ליוני, 11:30 -13:30   הקרנת הסרט "דברים שאנחנו לא מדברות עליהם – סיפורים מהאוהל האדום" ושיחה עם אליסה סטארקווד'ר
אליסה היא שותפה בהפקת הסרט וגם דוברת ראשית בסרט היא היוזמת של תנועת האוהל האדום בארה"ב והיא מגיעה לארץ להעביר סדנאות לנשים וגם לגברים
מחיר הכרטיס במכירה מוקדמת 50 ש"ח
סינמטק תל-אביב

ALisa will present Things we don't talk about

this  will be  a rare opportunity to meet ALisa and engage in a
talk with her and Q and A after the screening of the film.

https://www.youtube.com/watch?v=SQijq5Swd7A

http://www.redtentmovie.com/

***

a day long workshop on the huntress

english follows
"נשים רעבות לסודות המסתורין. אנחנו צדות את עצמיותנו האותנטית, כוחנו מוזן, עוצמתנו מוזנת משורשי עומקי הנשיות המקודשת, משורשיה העמוקים של הנשיות המקודשת. וחיבור לחיים, חיים מלאי משמעות" אליסה סטארקווד'ר

מה יזין את האש הפנימית ומה ישבור את רעבוננו העמוק?
מה הכוחות הגדולים שעלינו לפגוש כדי להניע אנרגיה תקועה?
היכן ולמי אנו מוותרות על עוצמתנו?
בהשראה של סיפורים ושירים אנו אוזרות אומץ לצעוק "כן" לחלומתינו העמוקים ביותר.

הגיע הזמן להכיר את הציידת הפנימית שמסיירת ומחפשת כבר זמן רב. היא צמאה לחיים מלאי משמעות, לעצמיות האותנטית, חלום או חזון שיזין את תשוקותיה ושאיפותיה, מזון שישביע את נשמתה. היא מחפשת את עקבות הפחדים שהחלישו את עולמנו. יש מערכות אשר חונקות את שמחת החיים והציידת מוכנה להשתמש בכישוריה כדי לגלות את המקומות בהם מסתתרים כוחותינו הנשיים ולנצל אותם לטובה, היא מצרפת את קולה לחברותיה המייללות אל האופק המשותף הזה

עלות השתתפות בהרשמה מוקדמת עד סוף מאי 300 ש"ח
מחיר רגיל 400 ש"ח
להרשמה התקשרי לזהר 054-7316529

“Women are hungry for the mysteries. We are hunting for our authentic selves, our power fueled by the roots of the Sacred Deep Feminine, and connection with life, a life lived with meaning.”
~ ALisa Starkweather

It is time to forage and harvest our own wild gifts that have been growing steadily inside even unbeknownst to us. We intuitively know this. We are needed now and there is no more time or room to continue any patterns that hold our great hearts down. The risks are real. What feeds our fire and meets our deep hunger? What large energies do we need to confront to move any stuck energy? Where do we give our power away? Inspired by stories and songs of empowerment with ALisa, we fuel our boldness to shout “yes” to our deepest dreams.

Therefore I suggest that if we truly care it is time to engage with our inner huntress who is already silently seeking so much. She is hungry for a life with meaning, her authentic self, a vision or dream to feed her inspiration and passions, soul food to feed her. She is tracking where weakness of courage has left our world weak. There are systems in place that are strangling the life force from our joy and the huntress is ready to put her prowess into use for stalking where her power lies as a woman and to put herself to good

use. And so she joins the women who are howling for the same

and lastly our beautiful weekend

נשיות עזת נפש -אינטנסיב Fierce Feminine Life -Intensive

https://www.facebook.com/events/227091840816638/

בראיון שקיימתי לפני יותר מעשור עם ידידי הפרופסור לקבלה, ראש בית המדרש לרבנים בבוסטון רבי ארתור גרין  (בתמונה משמאל) טען הוא כי: "האישה המודרנית היא ממש בריה חדשה, שלא הייתה קיימת כלל בתקופת חז"ל. בתחום ההלכה היהודית צריך לחדש את העניין הזה מהשורש, ולבנות אותו מחדש. כי לאשה החדשה הזו כמעט ואין שייכות למשניות העתיקות שנכתבו עליה" (הראיון המלא, והמרתק, נמצא כאן). תסכימו שזו אמירה נועזת למדי עבור אדם העומד בראש בית מדרש להכשרת רבנים. גם עבור אדם לא אורתודוקסי לומר שכל מה שנכתב בהלכה היהודית על "האישה" איננו רלוונטי לאישה של היום זו אמירה נועזת בהחלט.

אז מה היא "האישה של היום"?

האישה של היום היא אישה שנולדה כבר אל תוך תוכה של המהפכה הפמיניסטית, אותה מהפכה שעדיין חותרת לסיום העידן הפטריארכאלי, ששלט באנושות באלפי השנים האחרונות. נהוג לחשוב על התרבות הפטריארכאלית כתרבות גברית, אולם בניגוד למה שנהוג לחשוב, אני חוזר וטוען כי התרבות הפטריארכלית איננה באמת "תרבות גברית", אלא בעיקר תרבות שטחית. זו תרבות שנשלטת על ידי גברים שאינם מודעים לעצמם ומפוחדים מהאלמנטים הנשיים של עצמם ושל זולתם. תרבות גברית אמיתית ומפותחת לעולם לא תדכא את הנשיות. תרבות גברית עוצמתית מתיחסת אל הנשיות בהשתאות וביראת כבוד וניצבת למולה בעוצמה זכרית מודעת ומשלימה.

אולם מה קורה איתנו כיום? יש להודות לדעתי שעם כל חסרונותיה, התרבות הפטריארכלית עיצבה לפחות מבנים תרבותיים ברורים וידועים. מקומה של האישה היה ידוע (במטבח, וכולי) ומבנה המשפחה היה ידוע באלפי השנים האחרונות. הודאות הזו מפתה וקוסמת. לעומת הוודאות שמציעה התרבות הפטריארכאלית בדמות "המשפחה היהודית" למשל, שקוסמת כל כך לחוזרים בתשובה למיניהם, קיימת מציאות מתהווה של תרבות חדשה, "תרבות פוסט", שנמצאת בתהליכי עיצוב והגדרה של עצמה ממש בימינו אלו. התרבות המתהווה כיום איננה יכולה להציע מבנים ברורים. כל שיש לה להציע זה ניסיונות, טיוטות, חקירות ותהליכי התבוננות.

התרבות החדשה

אנחנו חיים כיום בתרבות פוסט פטריארכאלית, אבל בה במידה התרבות שלנו היא גם פוסט פמיניסטית ופוסט מודרניסטית. נדמה לי שהמודרנה, שהתאפיינה בסוג של אמירות פוזיטיביות ו"יודעות" על העולם, שייכת לתודעה הזכרית השטחית, זו שכביכול יודעת משהו (הכל), ואיננה מכבדת באמת את המיסתורין. משום כך דומני שגם הפמיניזם הקלאסי הוא בעצם זרם תודעה זכרי שטוח.

אולם אנחנו נמצאים כיום בלב תהליכים שדורשים נכונות להכנס אל מצבי אי-וודאות. זה נכון גם בעולם המדעי וגם בעולמות הנפש. כפי שכתבתי לא פעם, היכולת להיות נוכחים במצבי אי-וודאות בלי לאבד עוצמה ונוכחות קשורה במהות הרוחנית הגבוהה של לילית: "חוה" מקבלת את מקומה שהוכן לה על ידי התרבות הפטריארכאלית, אולם לילית קוראת על כך תיגר, היא שוברת מוסכמות, שוברת גדרות, מאתגרת מערכות, מאתגרת אמונות ודעות וממלאת את הנפש בפנטזיות של תשוקה למשהו אחר, מופלא יותר, תשוקה לאמת עמוקה יותר, שאולי איננה כלל בנמצא, ודאי לא באור היום הצורב של "בזיעת אפיך תאכל לחם". לילית קרויה של שם הלילה, בו קיימת אי וודאות ביחס למהותם של דברים. לילית קרויה גם על שם התנועה הלוליינית של הסופה (ראו את הניתוח האטימולוגי בספרי "מי מפחד מלילית") שמבלבלת וטורפת את קלפי המציאות המסודרת.

אני פוגש המון פעמים בעולם הרוחני את האנשים שזקוקים נורא "לדעת". הם נסחפים בדרך כלל לקבל "ידע" מתיקשורים, שמחלצים אותם מאי הנוחות הכרוכה באי הוודאות. אלו הם "אנשי האור", אבל לילית שייכת לעולמות הצל והאפלה. רבים מהזקוקים לדעת נמשכים גם לתיאוריות קונספירציה שונות ומשונות, שגם הן מספקות כביכול "ידע" על איך שהעולם "באמת" מתנהל.

במסדר הזן אליו אני שייך (Zen Peacemakers) הטביע רושי ברני גלסמן את אי-הידיעה כנקודת מוצא לגישה אל המציאות. לבוא ממקום פתוח ו'לא יודע' לכל מצב נתון. ואז להתבונן, להיות נוכח, להרגיש כל מה שעולה, ורק משם לפעול. (בעיני ההנחיות הללו עולות בקנה אחד עם ההנחיות של הבעל שם טוב על תהליך ה"הכנעה, הבדלה, המתקה", אך לא כאן המקום להרחיב בכך).

התרבות הבאה שהולכת ונבנית כיום איננה תרבות פמיניסטית, ואיננה גם תרבות מטריארכאלית, כמו זו שהתקיימה בחברות רבות בעידנים הפרהיסטוריים. התרבות הבאה תהיה לדעתי כזו שמכבדת באמת ובתמים את המהות הנשית ואת המהות הזכרית (בנשים ובגברים כאחד) ונותנת מקום לכל אדם באשר הוא לבטא את השוני שלו, את היחודיות שלה, ואת הבחירה האישית להגדרה מינית, משפחתית, קהילתית, תעסוקתית ומגדרית. תרבות שתעודד כל אחד מאיתנו למצוא עוצמה, אהבה וחירות בחייו, להגיע למצב של נוכחות בלתי מתנצלת בהוויתה. זו בעיני התרבות הבאה, שהולכת ומתהווה בעולם, ויש לה כמובן גם חבלי לידה…

במובן זה אנחנו חיים בעידן סופר-מרתק! אנחנו שותפים להבניית התרבות החדשה, תרבות שכמוה מעולם לא היתה בתולדות ימי האנושות. אנו שותפים ליצירת מערך חיים חדש על הפלנטה הזו, המרחפת לה בגלקסיית שביל החלב סביב החור השחור שבמרכז… מערך חיים שיהיה רלוונטי לצמחים ולאדם, לחיות ולדגים, למים ולאדמה עצמה. הכל, כפי שכבר הבננו, קשרו בכל, ואנחנו נמצאים כיום בלב ליבו של השינוי, אותו אנחנו כותבים בעצם נסיון חיינו ובנכונות שלנו ליצור משהו חדש בחיינו, שלא היה קיים קודם. בנכונות שלנו "לכתוב (עוד ועוד) טיוטות".

—

את המהפכה התרבותית הזו, שדיברתי עליה במאמר למעלה, עושות בין היתר גם נשים חכמות וגדולות, שמסכימות לצלול אל מסתרי המהות הנשית ולגלות את עצמן מחדש מעבר להגדרות פטריארכאליות ופנימינסטיות כאחד.

אחת הנשים המופלאות הללו, שכבר הטביעה את חותמה בעולם דרך תנועת "האוהל האדום" היא אליסה סטארק-ווד'ר, מורתה של דון מארה"ב, שמגיעה לראשונה לארץ בשבוע הבא!

אליסה היא מורה גדולה ואישה עמוקה ומיוחדת. היכולת שלה לעבוד עם נשים ולעורר אותן לסוד נשמתן היחודית ולסודות נשיותן היא יחודית במינה. היא מומחית ב SHADOW WORK, היא העבירה נשים רבות (כולל את דון) תהליכי חניכה עמוקים של Priestess Path והיא עובדת באופן מיוחד מאד עם העצמה של נשים דרך ארכיטיפים שונים שמתגלמים במיתולוגיה דרך אלות שונות ובשילוב עבודת נשימה יחודית.

יהיו שלושה אירועים עם אליסה בארץ.

1) סרט והרצאה בסינמטק תל אביב ביום שישי ה 20 ליוני. פרטים כאן

 2) "הציידת" – סדנת יום בקיסריה, 21 ליוני. (פרטים כאן)

 3) "נשיות עזת נפש" - סדנת סופ"ש לנשים בבית אורן. (פרטים כאן)

פרטים על כל האירועים בקישור הזה  (english here)

אישית, הייתי ממש רוצה שכל הנשים המופלאות שלוקחות חלק בעיצוב התרבות החדשה בארץ יפגשו את אליסה ויזכו ללמוד איתה, כי זו ממש הזדמנות פז.

אוהד

להיות צרצר אחראי - קריאת תיגר על הפילוסופיה של הנמלה

אוהד אזרחי

כולם מכירים בודאי את משל "הצרצר והנמלה": הצרצר שר לו וניגן כל ימי הקיץ החמים, בעוד הנמלים החרוצות עבדו כל הקיץ ואגרו מזון לימי החורף הקרים. כשהגיע החורף קפא הצרצר מקור וכמעט שגווע ברעב. בצר לו דפק על דלתה של הנמלה וביקש ממנה מחסה ומזון. במשל המקורי גוערת הנמלה בצרצר על עצלותו ועל חוסר האחריות שלו. היא טורקת בפניו את הדלת ואומרת: "כל הקיץ שרת דוד? יפה מאד! עתה צא איפה לרקוד!"

בגרסה הידועה הזו, שגם אני, כמו ילדים מחונכים אחרים, ספגתי בימי ילדותי, הצרצר הוא נהנתן קצר רואי וחסר אחריות, ואילו הנמלה היא טיפוס שקול, מתוכנן אך אגואיסטי. אני בן ארבעים ותשע כמעט, נהנה מאד מחיי (ממש!) אבל אין לי "מקצוע ביד" ואין לי תוכניות מסודרות על איך להתפרנס בעשור השנים הבאות ובפרט על "מה יהיה אחרי גיל שישים?". לאחרונה טענה בפני אמא שלי (זה כנראה אף פעם לא נגמר) ואמרה בקול נדהם: "אתה צרצר!!!" הגילוי המרעיש הזה, שהיה אמור כנראה מבחינתה לגרום לי להתבונן על דרך חיי הקלוקלת ולהודות מיד בטעותי, הוליך אותי להרהר מחדש במשל הנמלה והצרצר, אותו משל שסיפרה לי אמא בימי ילדותי, וקיוותה, ככל הנראה, לגדל עוד נמלה.   הפילוסופיה של הנמלה מה מוליך את ה"נמלה" בסיפור? מהי הפילוסופיה הנמלתית? הנמלה מונעת על ידי הצורך האדיר בבטחונות. היא מוותרת על החיים של היום כדי לחסוך לטובת המחר. נדמה לה שאם יש לה חסכונות היא מבוטחת, ולא יאונה לה כל רע בימי החורף הקרים. הנמלה רואה את עצמה כיצור מפוקח. היא רואה את החורף הקרב ובוא ומתכננת לקראתו. התכנון שלה בנוי על ויתור על חיי ההווה לטובת אגירת בטחונות ליום המחר. אבל כידוע לנו בעולם הזה אין באמת בטחונות. כספי הפנסיה שחסכו מיליונים מאזרחי העולם בעמל יומם המתמשך נטרפו באחת על ידי טייקונים מושחתים כמו ברני מיידוף וחבריו, או על ידי מה שנקרא "המשבר הכלכלי" ושאר מילים מכובסות. הנמלים החרוצות אוגרות ליום המחר. נורא חשוב להן שיהיה להן בטחון כלכלי לימי הזקנה, אבל מאד יתכן ששטפון מסוג כלשהו יבוא עוד קודם לכן ויגרוף בשניות אחדות את כל עמלן לטמיון. יתכן גם שיבוא יצור אחר, ויאכל לארוחת הערב גם אותן, גם את הצרצר וגם את הגרגרים שאספו בעמל רב. יתכן אמנם שלא יקרה כל אסון והנמלים יאכלו בימי החורף את הגרגרים אותם אספו בימי הקיץ, אבל הבעיה האמתית של הנמלים היא שהן אף פעם לא באמת חיות. הנמלים מקסימום שורדות, וגם זה לא ממש בטוח. באחת הגרסאות המודרניות לסיפור הנמלה והצרצר, גרסה המוזכרת בסרט "דברים משתנים" (1988), כשמגיע החורף טורף לבסוף הצרצר עצמו את הנמלה. זה לא נחמד. בתכנית הטלויזיה של החבובות מספר סם הנשר את המשל הידוע, אך בגירסה שלו מישהו דורך על הנמלה החרוצה, ואילו הצרצר נוהג את מכונית הספורט שלו בימי החורף הקרים לפלורידה החמה.   גם ישוע היה צרצר: "אל תדאגו ליום המחר" הטיף לתלמידיו "המחר ידאג לעצמו. די לו ליום צרתו" (מתי ו' 34). ואכן מה היה עושה ישוע עם הפנסיה שלו לאחר שנצלב בגיל 33? ג הבעל שם טוב היה גם הוא ככל הנראה צרצר מדופלם: מספרים חסידים כי בסוף כל יום היה מחלק את כל מעותיו לצדקה, ולא היה משאיר פרוטה במגירה מיום אחד למשנהו: "ושמעתי מהרב, שמעולם לא לן אצלו מעות, אך כשבא מן הדרך היה מסלק חובותיו, והמותר פיזר לצדקה עוד באותו יום." (ספר שבחי הבעש"ט).   הנמלה חיה מתוך גישה שמוכנה לא ליהנות היום מחייה, רק כדי להבטיח שגם מחר ומחרתיים היא תוכל לפחות לשרוד. ההנחה הסמויה שקיימת בעולמה של הנמלה היא שהיא מסוגלת לצפות את יום המחר, אבל כולנו יודעים שאת המחר אי אפשר לצפות. אסונות מרובים יכולים ליפול על ראשה של הנמלה, או על ראשו של הצרצר, עוד לפני שיגיע החורף. המבוגרים שסיפרו לנו בילדותנו את משלי אזיפוס ולפונטיין ניסו למכור לנו את הרעיון שהנמלה היא טיפוס אחראי, ואילו הצרצר הינו יצור חסר אחריות, שעתיד לסבול הרבה, משום שהוא איננו צופה את יום המחר. בשיעור שנתתי לאחרונה בפסטיבל "שיווה" דיברתי על האפשרות האחרת, לה אני קורא "להיות צרצר שלוקח אחריות מלאה על חייו".   להיות צרצר אחראי חייה את חייך במלואם! זה צו ליבו של הצרצר האחראי. אין אף אחד אחר שיכול לחיות את החיים להם נועדת. רק אתה, ולכן אל לך להיות חיקוי של אף אחד אחר. חייה את חייך במלואם, מלמד הצרצר הבוגר את בנו הצרצרון. כשתעשה כך חייך יהיו מלאי משמעות ומלאי אושר, ללא קשר לנסיבות החיצוניות. כי אכן, נסיבות החיים יזמנו לכולנו, לנמלים ולצרצרים, אתגרים רבים, וחלקם עלולים להיות גם אתגרים קשים. יום אחד יהיה זה יומך האחרון. חייה גם אותו במלאות. למד דבר אחד: אתה הוא האדם היחידי האחראי לטיב החוויה שלך. המציאות החיצונית עשויה להיות נפלאה ונוחה, ואתה עלול להיות מלא סבל ויסורי נפש בתוכך אם לא תחייה את חייך במלואם. לחילופין, המציאות החיצונית עלולה להיות קשה ביותר, אך אתה הוא זה שיכול לקדם גם את הקושי בברכה, בכבוד וביצירתיות. זכור דבר אחד צרצרון קטן שלי: העולם איננו נגדך. כשיגיע החורף – זה לא יהיה נגדך. גם כישגיע יומך האחרון – זה לא יהיה נגדך. העולם הוא מקום ידידותי, וכל קושי שמופיע בפנינו אינו אלא אתגר שיכול לגרום ללבנו לצמוח ולפרוח עוד יותר. בכל מצב יכולה רוח האדם לחיות במלאות ובאושר. בכל מצב!   "ברור שמדובר כאן בהשמדה טוטאלית" כתבה אתי הילסום ביומנה בשנת 1942, בעיצומם של ימי השואה, "אבל הבה נישא גם אותה בכבוד" (השמים שבתוכי, עמ' 147).   להיות צרצר אחראי פירושו להשקיע את מירב זמני בפיתוחה של האומנות האחת והיחידה שבאמת משנה משהו: האומנות לקבל את נסיבות החיים (והמוות) בכבוד ועם לב פתוח, מבלי להפוך לקרבן של הנסיבות, כי רוח האדם חופשיה היא. צרצר אחראי חי את חייו במלואם. הוא איננו מתעצל ואיננו משתמט ממשימת חייו. למלא במלאות את משימת חייו, תהה אשר תהה בכל רגע נתון, זהו דבר הגורם לו לאושר בל יתואר. חייו מלאים. כל יום שעובר מרגיש כמו יום מלא ברכה. והוא יודע, שגם כאשר הנסיבות יהיו קשות, גם כשיגיעו ימי הזקנה, או ימי "החורף" של הצרצרים הוא יעשה בדיוק את מה שעשה עד כה: יקדם כל רגע ורגע בכבוד, באהבה ובאותנטיות מלאה.   "אני נוכחת לדעת מה כבד העול שנתת עלי, אלהים, כבד ויפה כאחד. כי ברגע שהראיתי נכונות לשאת בו, הכבד נעשה ליפה. והיופי היה לעתים כבד מן הסבל משום שהיה מהמם כל כך". (אתי הילסום, השמים שבתוכי, עמ' 125, ספטמבר 1942).   פלא. צרצר אחראי. יוני 2014

הרבי שלי מת (כפועל, ולא כשם עצם)!

כי אין הרבה אנשים חיים כמוהו, גם עכשיו.

כשנפגשנו לראשונה הוא לקח אותי לצעוד איתו. שעות הילכנו ברחובות שכונת בקעה בירושלים ודיברנו דברי חסידות וקבלה, על אלהים ועל האדם, על תיקון הלב ועל תיקון עולם, ועל איך הגיעה העת לשינוי פרדיגמות בעולם היהודי. על פני השטח הלכנו ודיברנו. מתחת לפני השטח התחבקו נשמותינו חיבוק ארוך של אוהבים. רבי זלמן היה אז (רק) בן 76 ואני הייתי בן 35. באותו מפגש בתחילת שנת 2000 גיליתי שאינני בודד בדרכים אותם אני חוצב לעצמי, כי האיש המופלא הזה צעד ופילס דרכים חדשות כבר ארבעים שנה לפני.

אחר כך דיברנו על הסמכתי כרבי. באותה עת עזבתי את העולם האורתודוקסי, בו לימדתי שנים מספר, והיה כעס גדול בעולם הישיבות סביב הדעות אותן העזתי להביע. עבור רבי זלמן לא היה כל פגם באותן דעות, להפך, הן היו בדיוק אותו חלק שהוא רצה להנחיל ליהדות ולחדש אותה מבפנים באמצעותן.

כחלק מהמטלות שנתן לי לקראת הסמכתי הוא ביקש שאכתוב לו חיבור הלכתי על האופן בו משפיע הפסוק "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" על פסיקת ההלכה, ועוד עבודה התבקשתי לכתוב על ההשלכות שצריכות לנבוע מההלכה של "בל תשחית" (האיסור להשחית כל דבר ללא צורך מוצדק) בנוגע למצבו האקולוגי של כדור הארץ. כל כך אופייני! הוא לא ביקש ממני חיבור בהלכות שבת, כשרות או נידה, כמו שנהוג בעולם האורתודוקסי לבחון רבנים, אלא חיבור בנושאים שנראים לו חשובים באמת: כיצד אדם בעל תודעה דתית יכול לראות התנהלות ב"דרכי נועם" כחלק מאורח חיים של אמת בלתי מתפשרת, היות וזו הוראת התורה על דרכה האמתית, וכיצד ההלכה צריכה להורות לנו דרכים לשינוי אורח חיינו בתחום האקולוגי, כך שלא נשחית את כדור הארץ (שימוש בכלים חד פעמיים למשל חייב להיות אסור על פי הכלל הזה, כמו גם שתיית קולה, זיהום האויר, המים והאדמה וכל הפגעים מהם אנחנו סובלים כיום). אילו היו יותר רבנים כמו רבי זלמן היינו רואים עולם דתי אחר לחלוטין. עולם דתי ששמירת הטבע היא ערך רוחני עליון בו, והתנהלות בדרכי נועם ובנתיבות השלום נתפסות בו כדרכה של תורה.

זכיתי לתמיכתו המלאה של רבי זלמן, גם בזמנים של קושי. זכיתי לגיבוי מצידו גם בדברים היותר נועזים שביקשתי לעשות. כשידידה שלי בארה"ב ביקשה לפני 13 שנה שאעזור לה להיות "קדשה", שאלנו יחד את דעתו על כך ולהפתעתי הרבה הוא תמך בכך ואמר כי התפקיד של הקדשה הוא תפקיד חשוב ביותר בקהילה שאבד וצריך לחזור (!).. כשהקמתי יחד עם דון אשתי את "הגן בית הספר לאהבה וקבלה" קבלנו את ברכתו המלאה להביא מודעות אלהית לשדה האהבה והמיניות. לא מזמן הוא חיפש אותי בסקייפ ולצערי לא הייתי זמין. הוא השאיר לי הודעה של "רציתי לראות מה נשמע אתך". איך פספסתי הא?

רבי זלמן העריך את כל הדתות כולן והיתה לו יכולת מדהימה לפתוח בשיחה מלבבת עם כל אדם סביב אהבת אלהים, גם אם אותו אדם היה אוונגליסט נוצרי פונדמנטליסט, בודהיסט, מוסלמי אדוק, אינדיאני או אתאיסט מוחלט. הוא נהג לומר שדווקא האתאיסטים הולכים ממש בדרכו של אלהים – כי גם לאלהים אין אלהים! (ויש בזה עומק רב שניתן לנתח על פי הקבלה, אך לא עכשיו).

את ידידו האישי – הדלאי למה – ניסה לשכנע שהגיע הזמן להכריז על "סיבוב הגלגל הרביעי" בבודהיזם (אחרי השלושה הקודמים, ההינהיאנה, מהאיאנה, והויג'ריאנה), כי מבחינתו כל הדתות כולן הן איברים שונים הגוף הגדול של האנושות, וכל האיברים נחוצים כדי שהגוף יהיה בריא. ההתפתחות של הדתות כרוכה בכך שכל אחת מהן תכיר בעובדה שהיא רק איבר בגוף הגדול, וכולנו זקוקים לכולנו כדי לחיות בטוב. כמה שונה הדבר מגישות יהודיות גזעניות שנשמעות השכם והערב במחוזותינו, ורבות מהן יוצאות, למרבה הצער והכאב, דווקא ממה שמכונה כיום עדיין בשם "חסידות"… המקור שממנו ינק גם רבי זלמן, וגם אני באתי משם. חסידות הבעל שם טוב שבלשונו של רבי זלמן "חפרה מתחת למחסומים שאנשים דתיים מניחים לעצמם, כדי לאפשר לאנרגיה האלהית לזרום ולשפוע כפי שבטבעה, לכל אדם ובכל מצב".

דברים רבים ניתן לספר על רבי זלמן – ועוד יסופרו. כיצד ערך מסעות LSD יחד עם טימות'י לירי, כיצד קיבלו שבת אצלו בקהילה עם ג'וייט ענק של מריחואנה עד השקיעה, כיצד התנסה יחד עם בני קהילתו במיניות חופשית בשנות השבעים ("אם היה אז איידז כולנו היינו כבר בטח מתים מזמן" אמר לי פעם בשובבות). כיצד ניסה לחדש את חווית התפילה שתהפוך להתרחשות אלהית (DAVENEN  מלשון DIVINE ) והצליח להרטיט לבבות של עשרות אלפי אנשים. כיצד הסמיך נשים לרבנות עוד כשהדבר לא היה מקובל גם בקרב היהדות הליבראלית, כיצד הבין כי עליו לסגת לאחור עוד בימי חייו, ולתת לתלמידיו לפרוץ ולנהל את תנועת ההתחדשות היהודית, ולא להחזיק בכיסא הגורו עד יומו האחרון. כיצד לימד שבכווולם יש נקודת צדיק, ויצר מעגל שבו כל פעם מישהו אחר ישב על כיסא הרבי והתבקש למצוא גישה לנקודת החכמה האלהית הכי עמוקה שבלבו, כיצד חזר והדגיש את דברי הבעל שם טוב שהסיבה לכך שמשיח לא בא היא משום שאנשים לא "מאריכים מספיק בנשיקין שקודם הזיווג בסוד אהבה רבה", כיצד ניסה למצוא נוסחה הלכתית שתאפשר נישואים יהודיים לא מונוגמיים, ואף התחתן בעצמו כך (בימים שחי עם אשתו השלישית). וכיצד הבין כי עליו להתחיל למפות את השבילים המוליכים אל הזקנה ואל המוות כדי לסלול לעצמו ולאחרים דרך להזדקן בכבוד אמיתי ולמות מתוך תודעה רחבה ובלתי דרמטית.

וכך הוא עשה, אתמול, כמעט בגיל 90 (צ'), במיתת נשיקה בביתו, בחברת אשתו (הרביעית) אהובת לבבו איב אילסן המקסימה.

הלויתו של רבי זלמן תתקיים בעוד כמה שעות בבולדר קולרדו. היום הרביעי ביולי, יום העצמאות של ארה"ב בה חי רבי זלמן מאז מלחמת העולם השניה, כשהגיע עם משפחתו כפליט מאירופה הדוויה. בכל רחבי אמריקה יוצתו הלילה השמיים באלפי זיקוקין די-נור, זיקוקים של אש, זיקוקין דנורא, אך לא כולם ידעו שהפעם כל המופע הלוהט הזה הוא לכבוד חתונת נשמתו של רבי זלמן חייה בן שלמה הכהן עם האלהות. האלהות שכה אהב וכה אהבה אותו. ממש כמו שמתוארת פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי בספר הזוהר: "כל ההוא יומא לא אפסיק אשא מן ביתא, ולא הוה מאן דמטי לגביה, דלא יכילו, דנהורא ואשא הוה בסוחרניה כל ההוא יומא, נפילנא על ארעא וגעינא. בתר דאזיל אשא, חמינא לבוצינא קדישא קדש הקדשים, דאסתלק מן עלמא, אתעטף, שכיב על ימיניה, ואנפוי חייכין". [תרגום: כל אותו היום לא פסקה האש מן הבית, ולא היה מי שיכול היה להתקרב אליו, כי האור והאש סבבו סביבו כל אותו יום. נפלתי על הארץ וגעיתי בבכי. לאחר שהסתלקה האש ראיתי את המאור הקדוש, קודש הקודשים, שהסתלק מן העולם. היה עטוף, שכב על ימינו ופניו מחייכות"] (זוהר חלק ג דף רצו/ב).

 ***

שיחות של רבי זלמן אפשר לשמוע כאן.

יש גם לא מעט יוטיובים שלו – כאן למשל, שיחה שלו על המוות.

 ***

באהבה גדולה לרבי ומורי שתמיד יהיה בלבבי, לזה שכיסה לפני 14 שנים את ראשי בטליתו, הניח את ידיו על כתפי ואת מצחו על מצחי ואמר: "אני מסמיך אותך לרבי בשושלת שלנו… אני נותן לך את הרשות להסמיך אחרים תחתיך, ומי שתסמיך אתה יהיה מוסמך גם ממני".

רבינו האהוב רבי זלמן שחטר-שלומי עליו השלום והברכה

אילו הייתי ראש הממשלה עכשיו – מה הייתי עושה?

קודם כל אילו אני או שכמותי היינו בתפקיד ראש הממשלה לא היינו נכנסים למצב בו אנחנו היום. מזמן כבר הייתי פועל אחרת והמצב לא היה כמו היום.

אבל, נגיד שהיו מחליפים אותו עכשיו ובאים אלי ושואלים נו, מה עושים? מה הייתי אומר?

הייתי עולה על במה גדולה ומבקש קודם כל סליחה מהעם הפלסטיני. סליחה שלא ראינו אתכם כבר מאה שנה, שלא כיבדנו אתכם. באנו לפה אחוזי פחד ואימה, ניצולי פוגרומים והשמדות, והצדקנו את עצמנו כפי שכל קורבן מצדיק את ניסיונות ההשרדות שלו, כפי שאתם עכשיו מצדיקים מעשים זוועתיים שעושים בשמכם לא כי אתם באמת אנשים רעים, אלא כי אתם מרגישים קורבנות, וקורבנות חושבים שמותר להם לעשות הכל כדי לשרוד.
כשאנחנו קורבניים ומשליכים על האחר את האשמה בכל, אנחנו הופכים ליצורים מסוכנים מאד ואלימים מאד. אינני יודע על מקרה זוועה אחד בהיסטוריה שלא נגרם בגלל שהתוקף ראה במעשהו תגובה לאיום כלשהו על אורח חייו, איום מציאותי או דמיוני. ככה אנחנו בנויים, בני האדם, יהודים, ערבים, נוצרים, בודהיסטים, כל הזן האנושי.

לכן, בלי להאשים את הצד האחר כלל, הייתי מנסה לקחת אחריות על מעשינו אנחנו במאת השנים של הציונות, מימי העליות לארץ ועד המלחמה בעזה. בלי לטטא עובדות ובלי להצטדק. זה מפחיד. אנחנו חושבים שעדיף להתקיף את האחר במקום להודות על טעויותי. זו עצמה טעות. כפי שכבר הראו מחקרים דווקא פגיעות חשופה מייצרת הורדה של אלימות ותוקפנות.

אשאיר לפלסטינים את האחריות להתנצל על מעשיהם ולקחת אחריות עליהם. גם אם זה יקח להם קצת זמן, אני בטוח שבמוקדם או מאוחר יקומו מנהיגים ערבים מקרב הפלסטינים ושאר ארצות ערב, אולי אפילו אחד שקוראים לו אבו מאזן, וישיבו לנו באותה מטבע של לקיחת אחריות לאומית-אישית. ישיבו לנו? ישיבו לעצמם!
לקיחת אחריות אישית איננה צעד שנעשה לטובת האחר יותר משהו עבורי עצמי. כדי שלא אשקר לעצמי בהאשמת האחר עלי לקחת אחריות מלאה על מעשי. זהו צעד עמוק אל עצמנו, ומתוכו, מתוך הפגיעות שהוא מייצר, נוצר מצב חדש במרחב הבינ-אישי, או הבינ-לאומי (שזה אותו דבר רק בקנה מידה גדול יותר).
אך בהתנצלות אין די.
בנוסף להתנצלות הייתי אומר גם את הדבר הכי פשוט שיש: כל מי שגר פה עכשיו, בין הים והירדן, צריך לחיות חיים טובים. מדינה נועדה כדי לשרת את תושביה כולם, ללא הבדלי דת, גזע, מין ומוצא אתני. כל מי שגר פה היום הוא תושב. ואני קורא לנו אחרי לקיחת האחריות האישית להתחיל לחשוב לא על איך להחריב את האחר, אלא על איך יהיה פה טוב לכולם, לערבים וליהודים, פשוט לכל מי שגר פה.

יתכן שנצטרך לבקש סליחה מיהודי הגולה שעדיין לא היגרו לכאן ולבטל את זכות השיבה המוקנית אוטומטית לכל יהודי רק בגלל יהדותו, כמו גם את חלום "זכות השיבה" הפלסטינית ולומר: עצרו! פוס! מי שנמצא פה עכשיו נמצא. בואו ניקח עכשיו 20 שנה לבניית מקום מקסים לכל מי שפה, גם אם אתם חושבים שהוא לא אמור היה להיות פה מלכתחילה. מי שנמצא פה (כולל הפליטים הסודנים) ראוי לו לחיות חיים טובים, ואנחנו יכולים לעשות זאת. יש פה מספיק משאבים ומספיק יצירתיות כדי לכלכל את כל הנפשות היושבות כיום בכל המרחב הזה.

אם נצטרך לחלק את המרחב לאזורים מפורזים, לקנטונים (כמו בשייוץ), אז סבבה. יהיה קנטון עזה וקנטון רמאלה, קנטון תל אביב וקנטון חיפה, אבל העיקר – אנחנו מפסיקים להתקוטט כמו ילדים קטנים, מתנצלים בפני הצד השני על טעויותינו כלפיו מבלי להאשים אותו במה שעולל לנו (איפוק רב נדרש כאן, אבל הוא חשוב לנו עצמנו) מתחילים לקחת אחריות על קיומנו וליצור חיים טובים לכולם.

אני משוכנע שיהיו לכך תומכים מכל רחבי העולם, מארה"ב ועד רוסיה מסין ועד מצרים. אני משוכנע שזה יפתיע כל כך עד שיעלה חיוך על פנים דומעות שחיכו שיכירו בהם כבר זמן רב, ויזרע תקוה במקום שכבר נבט היאוש.

אוהד אזרחי. תמוז, יולי 2014